אוסקר וויילד אמר על ערש דוויי: "בחיי חוויתי המון טרדות ודאגות, אך רובן מעולם לא התממשו". ברמה ההפקתית וגם ברמה האישית – כמה דאגות וחששות חווינו לקראת התחרות הזאת? האם היא בכלל תתקיים… האם איראן תתקוף רגע לפני האירוע? אולי בזמן האירוע? ואחרי שהתקיפה בסופו של דבר הייתה שבוע לפני – האם ישראל תגיב במהלך השבוע ואז אולי התגובה תגרום לביטולה? איפה משתתפים יתאכסנו כשכל המלונות מלאים במפונים? איך יהיה מזג האוויר? יהיו חליפות או לא? ועוד עשרות אם לא מאות חששות אחרים.
לכתבות נוספות בנושא:
TRI כנרת: פורת ורזניקוב אלופי ישראל בחצי איש ברזל
TRI כנרת: אביב לוי ומעיין גלנץ ניצחו בספרינט עלית
דקה אחרי דקה: טריאתלון TRI כנרת 2024
ברמה האישית דאגתי, קודם כל ומן הסתם, לשחייה בכנרת. לטריאתלט שלמד לשחות באמצע החיים הכנרת היא תמיד אתגר חוזר על עצמו, הרי המים מתוקים, אין ציפה, המים עכורים, זה כמו לשחות בבריכה ענקית שאין בה ראות וגם לא קיר לנוח עליו.
הזינוק ל-TRI כנרת | צילום: צלמי שוונג
חששתי שתהיה את הרוח האופיינית לעמק הירדן על מסלול הרכיבה שתיצור מכות של רוח פנים מתסכלות בחזור ובירידות תוריד אותי מהארובר בגלל החשש להתרסק – גלגל קדמי פרופיל 80, משקל 66 ק"ג ורוח זה לא שילוב טוב.
חששתי מהריצה, אחרי שכל השנה האחרונה רצתי אולי עשר פעמים בגלל ההחלטה שלי להתמקד בפיתוח הסטארט-אפ ופחות באימונים, אז הגעתי בכושר חסר לעומת שנים קודמות. אז דאגתי להתפרקות של הגוף ומעבר להליכה כי הרגליים פשוט לא יעמדו בעומס. חששתי מהתזונה שתגרום לכאב בטן, מהאובך שהיה באוויר העמק יום לפני, שיהיה לי פנצ'ר באופניים, שלא אמצא חנייה בבוקר התחרות בצמח ואאחר לצ'ק-אין.
אבל איפה כל הטרדות והדאגות האלה ואיפה המציאות? התחרות התקיימה ובגדול, עם מעל אלף משתתפים, ולמרות שלאף אחד לא היה ג'י.פי.אס עד למעבר לריצה, בגלל השיבושים באזור – גם טילי שיוט איראניים לא היו. ולא אזעקות. ולא כתב"מים ולא כלום.
המבט המפוחד של טריאתלט לפני הכניסה לכנרת אומר הכל | צילום: צלמי שוונג
גם רוח לא הייתה, מה שהביא לכנרת שקטה ורגועה, ולמסלול הרכיבה הכי מהיר שאני זוכר בשנים האחרונות. חליפות שחייה אושרו למקצה חצי האיש, עם הודעה משונה בבוקר התחרות שטמפ' המים היא 23.9°. הודעה משונה כי הרי בכל אתרי מזג האוויר הטמפ' של הכנרת הייתה בין 20° ל-21°, לא ממש מובן איך טמפ' המים עלתה בכמעט 4 מעלות ביומיים, אצל מישהו מד הבדיקה לא ממש דייק (אולי זה שיבושי הג'י.פי.אס). אבל היי העיקר שאושרו חליפות! לרוב הטריאתלטים זה מוריד חתיכת תיק דאגות מהגב.
גם חם מדי לא היה, בבוקר הזינוק היה כ-16 מעלות, בשעה 10 סביבות ה-20 מעלות (מושלם) ובשעות הצהריים לאחרוני המסיימים החום כבר טיפס ל-26 מעלות, שזה כמובן כבר די חם אבל היו תחרויות חמות בהרבה – הגליל מן, גן שמואל, צ'אלנג' ישראמן האחרון, ו-TRI כנרת שנה שעברה. כלומר מבחינת מזג אוויר ותנאים – קיבלנו תחרות מושלמת.
ברמה האישית, למרות החששות, שחיתי רק דקה וחצי איטי יותר משנה שעברה. כלומר כל העבודה שלי עם זוהר גלילי וטל סנונית בשנים קודמות הטמיעו טכניקה נכונה בידיים ובגוף שכנראה השתמרה לה למרות הירידה בנפח האימונים.
עם זאת, המתחרים שלי בדירוג הכללי כן התאמנו כמו שצריך השנה (למרות הפציעות שחלק גדול מהם התמודדו איתן) ורובם ככולם יצאו מהמים דקות יקרות לפניי ויצאו לרכיבה כשאני עוד רצתי לכיוון שטח ההחלפה מהמים. ידעתי שאצטרך לעבוד קשה כדי להשיג אותם באופניים אבל מצד שני, זה הכיף!
אריאל אגרון ב-TRI כנרת | צילום: צלמי שוונג
מכיוון שהרוח הייתה מאוד חלשה, הצלחתי להישאר בתנוחה אווירודנימית 99% מהזמן, ולהוציא וואטים גבוהים מהרגיל לתחרות, אבל כן מספרים שאני מכיר מהרכיבות שלי בכבישי המרכז, שבהם רוחות חלשות עד לא קיימות.
בכלל, עניין הוואטים היה מרתק השנה, הרי לאף אחד לא עבד הגארמין בגלל שיבושי הג'י.פי.אס, כלומר אי אפשר היה לדעת על איזו מהירות אתה רוכב ואפילו לא את המרחק ולא ה-NP. מה שבפעם הראשונה בחיי גרם לי להתרכז בדבר אחד בלבד – 3sec pwr. איזה וואטים אני מוציא כרגע. חוויה נהדרת שמאוד פיקסה אותי להישאר על 230-260 וואט ודעתי לא הוסחה למקומות אחרים.
הצלחתי לצמצם לחבר'ה החזקים שיצאו מהמים לפניי וסיימתי את הרכיבה יחד עם אלפיה. ממש ירדנו מהאופניים בקו הירידה של T2 ביחד, כמו באימוני האינקוויזיציה שלנו בימי שלישי בלטרון עם קואץ' אילן אולמן.
מכיוון שדן אלתרמן לא הגיע השנה הצלחתי לבצע עם הרכיבה המהירה של המסלול הפעם. בשנה שעברה זו הייתה השנייה המהירה אחריו. מה אפשר להגיד! אין על אופניים. איזו אהבת חיים זאת…
אריאל אגרון רוכב. "אין על אופניים" | צילום: צלמי שוונג
החלפתי מהר לנעלי ריצה ויצאתי למסלול כאשר מלפניי אלפיה, לז"מ האגדי (ליאור זך מאור), ויטלי לייקין ואסף פורת שמוביל את התחרות. אמיר כצפוי ישר התחיל לרדוף אחרי אסף ואיבדתי אותו באופק די מהר. ידעתי שהוא מפוקס מאוד על האליפות ושהוא במשימה כמעט בלתי אפשרית עכשיו להגיע לאסף. ועוד אחרי שיומיים לפני הוא רץ במרוץ הלילה של ת"א. עם זאת, תיארתי לעצמי שבדרך הוא יצליח לצמצם ללז"מ וללייקין, שכן אמיר הוא בין חמשת הרצים החזקים ביותר של הענף.
המשימה האישית שלי הייתה להישאר חמישי כללי כפי שירדתי מהאופניים ולנסות לא לתת לצעירים ולחזקים מאחוריי לעקוף אותי. אבל חששתי שאתפרק בריצה, גם מחוסר ריצות השנה, וגם מהוואטים הגבוהים ברכיבה. וואלה… לא קרה! אמנם לא ה-1:25 שעות שרצתי שנה שעברה, אבל 1:31, ללא עצירות וללא כאבים מיוחדים. סיימתי מרוצה מאוד ומופתע לטובה.
אריאל אגרון ב-TRI כנרת | צילום: צלמי שוונג
חייב לציין שלושה אנשים כל מסלול הריצה שהמפגש איתם ייחרט לי עם התחרות הזאת:
– כאשר הגעתי ללז"מ, אמרתי לו "שמע, אמנם אתה עוד מחלים מתאונה מטורפת, אבל שתדע זה כבוד אדיר בשבילי להגיע אליך. לא אשכח את זה. אני יכול רק לדמיין עם איזה כאבי גוף אתה מתמודד עכשיו". אגדת ספורט!
– רגע שני משמעותי, וגם קשור לאגדות, זה כאשר זיהיתי את יוסי מלמן ואמרתי לו בחצי כעס וחצי צחוק שהוא התחיל את כל זה! שזה באשמתו! הוא צחק… ואז כמובן הסתובבתי אליו ואמרתי לו תודה רבה.
– האדם השלישי הוא אסף כדורי, טריאתלט חדש יחסית אבל חזק מקבוצת טריהארד, שהייתי באובר לאפ עליו ויצאנו לנו קצת לרוץ ביחד אבל כאשר הוא זיהה שהתחלתי להתקשות בקילומטרים האחרונים וקצב הריצה שלי התחיל לרדת, הוא משך אותי כל הדרך לקו הסיום ועצמו המשיך לסיבוב נוסף ואחרון שלו. בדקות האלה שהוא חיזק אותי ודירבן אותי להיות בקצב שלו נזכרתי כמה הדבר שהכי מניע אנשים – זה אנשים אחרים. בני אדם הם יצורים חברתיים, ואין משהו מייצר פעולה חזק יותר בעולם הזה מאשר סביבה אנושית מעודדת.
אריאל אגרון על הפודיום | צילום: צלמי שוונג
בכלל, חייב להודות שאילולא זריקות העידוד, הכיפים אחד לשני במהלך המסלול, וה'שלומים' לאנשים אהובים שפוגשים בדרך הייתי מתקשה הרבה יותר. זה מדהים כמה החלפת חיוך, מחוות יד של "כל הכבוד" או זריקת מילה טובה עוזרת ומכניסה כוח ברגעים הקשים והכואבים האלה. זו הסחת דעת מהסבל אפילו לכמה שניות! ואם לחשוב על זה רגע, זה די מצחיק כמה מסלול הריצה מלא באנשים סובלים וכואבים שמנסים להבין למה לעזאזל הם צריכים את זה חח. לא יכולים לחכות שהדבר הזה יסתיים כבר. הספורט הזה הזוי!
בעצם אני מבין למה, בגלל ההרגשה של ה"אחרי". של קו הסיום, של שארית היום, השבוע שאחרי התחרות ואפילו חודשים ארוכים אח"כ. תחושת הגאווה הזאת שסיימת, עמדת באתגר. בזמן שאנשים "נורמלים" ישנים עדיין או חיים חיים די רגילים, ללא יציאה מאזור הנוחות, אולי אפילו משעממים רוב הזמן – אתה הצבת לעצמך מטרה גדולה, קשה, שהרגישה לפעמים בלתי אפשרית וכמעט שברה אותך כמה פעמים – בסוף צלחת אותה. הגשמת אותה.
והתחושה הזאת של ההגשמה שווה את כל הכאבים, את רגעי הסבל, וגם את החששות והדאגות – שרובן, כפי שאמר אוסקר וויילד, בכלל לא התממשו בסוף.
אגרון, אלפיה ופורת ב-TRI כנרת | צילום: צלמי שוונג
למרות הקלוז'ר הטוב שהיה אתמול בקו הסיום, אפילו השמחה שהייתה לי בלב על אסף פורת שאחרי הרבה שנים של ביצועים ברמה הגבוהה ביותר, לקח באופן רשמי את הטייטל של "אלוף ישראל בחצי איש ברזל", והקלוז'ר של הרבה אנשים טובים אחרים, ושל ההפקה כולה, אין עדיין קלוז'ר לרוחות המלחמה. ולא קלוז'ר ל-133 חטופים שעדיין שבויים בעזה, שהרבה מהחולצות על מסלול שהמתחרים לבשו היו עם הדפסים למענם. כולל של שאול לוי, סבא של נעמה לוי הטריאתלטית החטופה, שגם הפעם, כמו בישראמן, השתתף ורץ עם שלט שקרא להחזרתה והפנים המחייכות שלה עליו.
אין קלוז'ר גם למשפחות השכולות, למשל למשפחת חיים פור. רצתי עם חולצה שעליה הדפס לזכרה של סמ"ר שיראל חיים פור, סמב"צית תצפיתניות במוצב נחל עוז, שנהרגה ב-7 באוקטובר כשהיא מגינה על החיילות שלה באומץ שלא ייאמן, נלחמה במחבלים בפיג'מה וכפכפים. אני כבר שנים קונה מאביה, אלי חיים פור, חרובים ותמרים בשוק לוינסקי, והוא לא אותו אדם מאז שאיבד את ביתו, פורץ בבכי כל פעם שאני מגיע אליו. היה לי חשוב להנציח את שמה של הגיבורה הזאת.
החיים ממשיכים, אבל לא שוכחים לרגע.
