המרתון הראשון הוא אחד הימים היותר משמעותיים בחיים. עם זה כמעט ואף אחד לא יכול להתווכח. אנחנו ממתינים לו בקוצר רוח במשך חודשים, כשנסיים אותו נהנה בדיעבד מכל רגע של סבל וכשנקלוט מה עשינו נהיה בהיי מטורף. אבל מה קורה מספר שעות אחרי או בעיקר ביום שאחרי? כאן כל העלילה המופלאה הזאת כבר מקבלת תפנית, מכיוון שרבים מאיתנו מתקשים מאוד להתמודד עם העובדה שהכל נגמר. ההרגשה הזאת באה לידי ביטוי ב"דאון" רציני, יש שיקראו לזה דכאון שאחרי המרתון אבל המנוחים המקובלים בחו"ל הם ,"מרתון בלוז" או סינדרום שאחרי המרתון (פוסט מרתון סינדרום).
פתאום נוצר ואקום | צילום: thinkstock
ואם חושבים על זה לרגע, הרי שמאוד הגיוני להיתקל בתסמינים האלה. כשאנחנו מתאמנים לתחרות רצינית כמו מרתון או איש ברזל, אנחנו צריכים להיערך ליציאה מהשגרה ולכניסה למסגרת נוקשה ותובענית לאורך תקופה ארוכה של מספר חודשים. בתוך כל הזמן הזה אנחנו מכוונים למטרה גדולה מאוד, ולא מפסיקים לחשוב עליה. אם נשיג את המטרה שלנו בסופו של דבר נהיה לכמה רגעים על גג העולם, אלא שאז פתאום נגלה שכל המסע המופלא הזה נגמר. אם לא נשיג את המטרה שלנו, אז נתייחס לזה כאל חודשים של השקעה מטורפת שירדו לטמיון.
"אני לא הייתי מגדיר את זה כדיכאון, אלא כדכדוך או בסלנג שביזות", מסביר ליאור זך מאור, אלוף הישראמן וגם פסיכולוג ספורט שגם בזכות היותו מאמן נתקל בתופעה הזאת בכל הכובעים שלו. "אנשים מגוייסים במשך 6-8 חודשים ובסופו של דבר הכל מתנקז ליום אחד. היום הזה עובר ופתאום קמים בבוקר והתחושה היא של ואקום. זה לא בהכרח חיובי או שלילי אבל משהו בחיים מתערער. זה אפילו יותר עצים במרתון הראשון או בתחרות האיש ברזל הראשונה כי הפעם הראשונה אף פעם לא תחזור על עצמה. זה כמו נשיקה ראשונה שלא תחזור. ויש גם את הקטע הפיזיולוגי. אנחנו יודעים שיש אנדרופינים והורמונים שמשתחררים כשעוסקים בפעילות גופנית ממושכת וכשאתה מוריד מינון אתה מקבל פחות, אבל זה לא הדבר המרכזי".
זיו צויגהפט, רץ האולטרה מרתון שכבר השתתף בכמה מהמרוצים הקשים ביותר בעולם מסביר שגם בעולם שלו זה קורה, אפילו די הרבה. "אתה בונה ציפייה, ומשקיע כל כך הרבה ופתאום זה מסתיים ויש לך איקס בהרגשה. חסרה לך מהות. יכול להיות שזה גם סימן לזה שהגוף זקוק למנוחה. לי באופן אישי זה קרה כמה פעמים, והיתה פעם אחת אחרי תחרות לא טובה שלי שפשוט יצא לי לגמרי החשק לרוץ והרגשתי שמיציתי לגמרי, שאני פורש וחוזר לטפס על הרים".
"יצא לי החשק לרוץ והרגשתי שמיציתי". זיו צויגהפט | צילום: קרינה בולטוב, יח"צ
מסתבר שהתחושות הרעות שאחרי תחרויות גדולות תוקפות כמעט את כולם, אבל רוב האנשים לא תמיד רוצים לדבר על זה. דווקא ברשת אפשר למצוא לא מעט מאמרים בעניין הזה, ושם מדגישים את העניין שלא כדאי להתעלם מהתחושות האלה ושצריך לפעול בעניין. חוץ מזה, תמיד צריך לזכור שתחושות דכדוך מהסוג הזה, עלולות בסופו של דבר "לתרום" לתופעות יותר חמורות כמו דכאון. זה בכלל לא קשור לתחרות עצמה, אבל אם מישהו נכנס למסגרת של אימונים למרתון או איש ברזל כשהוא במצב נפשי לא יציב, יתכן שהוא יתקשה עוד יותר להתמודד עם ירידת המתח הדרסטית.
"אין ספק שספורט סיבולת הפך להיות סוג של מפלט. יש אנשים שלא כל כך ממהרים הביתה מהאימונים כי לא בטוח שהם רוצים להגיע הביתה. היום מקובל להגיד שמי שהולך לעשות תחרות איש ברזל מתגרש, אבל אני לא בטוח שזה סדר הדברים". ויש גם כאלה שעוברים שינויים גדולים, אולי גדולים מדי כפי שמעיד זך מאור על אחד מספורטאי הייצוג של קבוצתו ZONE 3: "לניר מנחם היתה שנה מדהימה ב-2014. זה התחיל בישראמן ואחר כך איירונמן פרנקפורט ואחרי זה הוואי. כמה שבועות אחרי אליפות העולם בהוואי הוא התחיל ללמוד וזה היה בשבילו שוק. המעבר היה חד מאוד, רגע אחד הוא היה על פסגת העולם ורדע אחרי זה הוא לומד ומקבל משימות. המעבר הזה היה מאוד קשה בשבילו וניסיתי לעזור לו ולדבר איתו על הדברים מראש".
איך יוצאים מזה?
אז אם אתם מרגישים את אותו הדכדוך, יש כמה דברים שתוכלו לעשות בדרך להפיק את האושר הבריא שאנחנו מקבלים מהספורט. טיפ שתמצאו כמעט בכל מקום הוא "לבחור מטרה חדשה:". אבל אתם צריכים להיות זהירים. זה לא אומר שאחרי המרתון הראשון שלכם אתם צריכים להתחיל להתאמן למרתון נוסף ולהסתכן בפציעה. זיו צויגהפט: "צריך לקבוע יעד קטן, משהו שהוא קטן ולא מחייב".
לדוגמה: אם אתם אחרי מרתון, אתם כבר יכולים לחשוב על מרוץ ל-10 קילומטרים או אפילו על חצי מרתון בעוד מספר שבועות. ספורטאים רבים ממליצים על שינוי אווירה כפי שמסביר צויגהפט: "אני באופן אישי מעדיף להחליף ענף ספורט לכמה ימים ולשחות או לרכב על אופניים. אחרי שבוע וחצי-שבועיים אני חוזר לרוץ. מה שחשוב זה לשמור על פעילות גופנית, כי אם לא נעשה ספורט נסתכן בהשמנה וזה בכלל יכול לגרום להרגשה רעה".
"אתה צריך לשאול את עצמך אם אתה רץ כי אתה נהנה או כי אתה חייב". ליאור זך מאור
דווקא ליאור זך מאור זהיר יותר בעניין הזה ואומר: "הרבה אנשים חושבים שאם לא תהיה להם מטרה אז לא תהיה להם מוטיבציה אני דווקא נגד. אני חושב שזה טוב לא להיות רשום לתחרות במשך תקופה מסוימת כדי לבחון אם אתה עדיין נהנה מהספורט. אני באופן אישי שואל את עצמי אם אני רץ כי אני נהנה מזה או כי אני חייב".
בנוסף להצבת יעד חדש (או שלא כל כך מהר) והתנסות בענפי ספורט אחרים, יש כאלה שממליצים גם על חשיבה לטווח ארוך. כלומר, אם סיימתי עכשיו את מרתון ירושלים זה לא אומר שאני צריך להירשם כבר למרתון נוסף בסתיו כי זה אולי קרוב מדי. מצד שני, אני כבר יכול לקבוע לעצמי שבינואר 2016 אלך על מרתון טבריה, ובספטמבר יתחילו האימונים. עד אז נקדיש זמן לריצות כיפיות, לריצות לשיפור הטכניקה ואולי לפעילויות נוספות שיכולות לשפר אותנו כרצים כמו יוגה למשל.
ואם אנחנו מדברים על אותם ימים בעייתיים שבהם אין חשק לקום בבוקר יש כאלה שממליצים לכתוב על זה ולדבר על זה כמה שיותר, זו גם הסיבה אגב שלא מעט מרתוניסטים ואנשי ברזל אוהבים לכתוב סיכומים. חוץ מזה, פנקו את עצמכם במסג' טוב או בארוחה טובה כי הרווחתם את זה ביושר. ארגנו לעצמכם תכנית אימונים לתקופת האוף-סיזן, ותחזרו בכוחות מחודשים ובכושר שיישמר למטרה הבאה.
