למה
מה המטרה של מוסיקה? של שיר? של סימפוניה למשל… להגיע לתיבה האחרונה?
אילו זאת הייתה המטרה, המלחינים ומנצחי התזמורות הכי טובים היו אלה אשר מגיעים לסוף היצירה הכי מהר.
אך זה לא כך, נכון?
המטרה של מוסיקה היא מוסיקה.
מה המטרה של ריקוד? לסיים אותו כמה שיותר מהר? להגיע לאיזושהי נקודה בריצפה?
או הריקוד עצמו…?
אז למה בתחרויות ספורט זה שונה? למה המנצח הוא מי שמגיע ראשון?
ובכן,
זה לא שונה.
כי אם רק כך היה, בטריאתלונים ומירוצי אופניים היו מתחרים רק כעשרה משתתפים – אלה אשר כל הזמן לוקחים פודיומים, מתחלפים ביניהם בתורות. שאר 90 אחוז מהמשתתפים לא היו נרשמים מלכתחילה, מתוך ידיעה שאין להם סיכוי, אנשים הרי בסופו של דבר מודעים לרמתם ורובנו עושים את זה כתחביב.
אם כך, למה אותם 90 אחוז מגיעים בכל זאת?
הם מגיעים מהסיבה שגם אני מגיע,
בגלל התחרות עצמה. בגלל הארוע.
הכיף,
האדרנלין,
האווירה,
המוסיקה…
בגלל הכרוז המעודד, הקהל המריע, הלקום מוקדם מאוד בבוקר (לפעמים אפילו עדיין בלילה), להסתדר בהתרגשות, לצאת לדרך כאשר בחוץ עדיין חושך וכולם ישנים, ולדעת… שהולך להיות יום יוצא דופן.
הניצחון האמיתי של תחרות ספורט הוא ההשתתפות בתחרות עצמה. ה'לקחת חלק' באירוע החגיגי הזה.
פודיום, לקומץ האנשים שזה חשוב להם… הוא רק בונוס.
ענף הסיבולת הוא ספורט תובעני וקשה. אך כפי שאמר ויקטור פרנקל –
"מי שיש לו איזה למה, יוכל לשאת כל איך".
נועה כפרי במחנה בסופ"ש שעבר באילת | צילום: תמיר בוגין
איך
אני חובבן בסופו של דבר, מתחרה בקטגוריות הגיל אבל עם מטרה – סאב 5 בישראמן חצי. זאת המטרה שהצבתי לעצמי השנה והיא חשובה לי. לא מעניין אותי הפעם מתחרים אחרים, לא מעניין אותי פודיום או לא, אני רק רוצה לחבר תחרות כיפית שאהנה ממנה ולעבור בשער הסיום כאשר הספרות 4:59:59 מעליי. זהו.
אני חובבן אבל אני מתאמן לקראת המטרה הזאת כאילו הייתי מקצוען.
בשעות אימון, בפוקוס, בוויתורים.
לכן הקדשתי שלושה סופ"שים מלאים ברציפות למחנות אימונים וגם סימולציות אחד לאחד ע"פ המרחקים והטופוגרפיה כולל על מסלול התחרות עצמו, מה שדרש ממני גם לרדת פעמיים לאילת, שבוע אחר שבוע.
אין מה לעשות,
הרי המטרה של הזמן שהצבתי לעצמי לתחרות לא תושג מעצמה,
צריך לעשות דברים יוצאי דופן על מנת להשיג תוצאה יוצאת דופן.
"תחרות כיפית שאהנה ממנה ולעבור בשער הסיום כאשר הספרות 4:59:59 מעליי" | צילום: נמרוד אלדר
אך לא הייתי באילת לבד, ירדו בסופ"שים האלה מחצית, אם לא רוב, קבוצות הטריאתלון הישראליות לקיים מחנות אימון ולתרגל את המסלול בשלושת הענפים השונים. בים המדהים (והמציף) של אילת, את העלייה הארוכה של נטפים ומשטר הרוחות שם בהרים ואת הירידה ה"מפנקת" של הריצה אחרי.
היה מרתק לראות איך כל קבוצה ניהלה את תוכנית האימונים קצת אחרת. את רמת ההשקעה במחנה ומספר המשתתפים בכל קבוצה אשר ויתרו על סופ"ש בבית והדרימו עד הווגאס הישראלית שלנו כדי להכין את הגוף למה שיעבור ביום החגיגי של ה-D-day, יום התחרות.
מרשים במיוחד היה לראות את חברי קבוצת "גולדן טרי" של ענבר זהבי, שלא רק הגיעו במספרים מכובדים, אלא אפילו עשו סימולציות החלפה עם מספרי חזה שהדפיסו במיוחד בשביל המחנה! זו, בעיניי – מקצוענות, ירידה לפרטים והשקעה. מרשים.
התאמנתי לצידם וראיתי אותם מקרוב ורחוק, אך כמובן שלהיתקל כל כמה שעות פתאום בהפתעה באנשים אהובים שאני מכיר היה מרגש ומפיג בדידות כל פעם מחדש. בסוף זה גם ספורט של אנשים ומדהים הוא כוחה של קהילה.
"להיתקל בהפתעה באנשים אהובים שאני מכיר היה מרגש ומפיג בדידות כל פעם מחדש" | צילום: פרטי
מה
נראה שהכל מוכן. הציוד, הלבוש, התזונה, האופניים, אפילו קסדת הנג"ש החדשה וחליפת השחייה שחזרה מתיקון. כל הלקחים מטעויות העבר על המסלול המורכב הזה ישראמן, בין אם במלא ב-2020 ובין אם במקצה השלשות עם אחי בשנה שעברה הופקו ותוקנו. גם טעויות התזונה וההחלפות מטבריה האחרון.
האם אצליח הפעם לחבר תחרות טובה ופשוט ליהנות מעבודה בדופק גבוה?
האם אצליח לפגוש את אחי אסף (aka החבוב) על מסלול הריצה כאשר הוא עושה את המקצה שלו בשלשות ונביא כיף אחד לשני?
האם אצליח לעמוד בזמן שהצבתי לעצמי שהצהרתי עליו? מתוך אמונה שהצהרה ברבים מכריחה אותנו להביא 'קצת אקסטרה' באימונים כדי לעמוד ביעד?
"האם אצליח לפגוש את אחי על מסלול הריצה?" | צילום: פרטי
לא יודע. מאוד גבולי כרגע. ועל פי הסימולציות שבוצעו נראה שחסרות לי כמה דקות בודדות על מנת להצליח לעמוד בזה. ניסיתי בכל דרך אפשרית למצוא במחנות האימון איפה אפשר לקזז דקה פה, חצי דקה שם. על הנייר אני מסיים ב-5:05, כלומר אני קרוב כמו שאני רחוק ממנו, מה"סאב 5".
אך הצהרתי בתחילת האימונים לפני כחודשיים דבר נוסף, שבניגוד לעבר, לא יפלו השמיים אם אסיים ב5 שעות ודקה, 5 שעות ו-13 דק', 6 שעות או 13 שעות. כי כמו עם מטרה של יצירות אמנות – אני פה בשביל הכיף של התהליך והיצירה שלה, ליהנות תוך כדי. למצוא את הסיפוק והאושר בניסיון שלי לנצח את הזמן – האושר של המרדף, לעומת המרדף אחר האושר.
ומה שיהיה, יהיה. אני מאמן פה את עצמי להיות מוכן לכל מה שיקרה, ומסלול הישראמן תמיד מלא הפתעות.
