הבלוג של ארז צוויג יתפרסם כאן בשוונג מדי חודש עד למרתון הראשון שלו

בלוג 01 | בלוג 02 | בלוג 03 | 

שער הסיום הולך וגדל ככל שאני מתקרב, השעון מראה 4.900 ק"מ. רק עוד 100 מטר וסיימתי פעם ראשונה בחיים ריצה למרחק של 5 ק"מ, הרגל אמנם כואבת כי נקעתי אותה לאחר 200 מ' מהפתיחה אבל אין סיכוי שאני עוצר עכשיו. אני חוצה את קו הסיום ותחושת אופוריה עילאית מציפה אותי. לא,זו לא סצנה מאיזה סרט וגם לא אליפות העולם באתלטיקה. מדובר במרוץ חיפה של לפני שנתיים וזו הפעם הראשונה בחיים שסיימתי ריצה למרחק של 5 ק"מ. מאז עשיתי לא מעט עשיריות וגם שני חצאים עד לרגע זה. ועדיין השנייה ההיא אז בשנת 2017 היתה רגע מכונן עבורי, מכיוון שחמישה חודשים לפני כן עשיתי את הצעד הראשון שלי בעולם הריצה.

אני "לפני" ו"אחרי" | צילום: באדיבות ארז צוויג

עוד בלוגים בשוונג
בלוג ישראמן: "הפעם הראשונה שלי על מסלול הישראמן"
בלוגר מחפש שם: מה, עוד לא רצת מרתון?
בלוג: להקדיש קצת זמן איכות לאבא

קוראים לי ארז צוויג אני בן 33 ונשוי עם 3 ילדים. אני עובד וגם אבא פעיל בגנים של הילדים והבית ספר. בנוסף, יש לי הכבוד לקחת חלק בצוות הניהול של קבוצת הפייסבוק "קהילת רצים". אני לא שרירן, אני לא מאמן כושר ואני לא רץ 2 ק"מ ב-6 דקות. אני בסך הכל עוד אדם בוגר רגיל מהשורה, שמנסה להתפרנס, לשלם משכנתה, חשבונות, גנים, לגדל ילדים ועל הדרך אחרי 30 שנה גם להשקיע בבריאות שלי.

אז למה לכתוב עכשיו?
החשיפה והכתיבה היא כמעט אף פעם היא לא לאדם הממוצע שבוקר אחד החליט לבחור ללכת כמה צעדים ולראות איך זה עובד לו. הבלוג נועד לאותו אדם שניסה אינספור דיאטות, סוגי פעילות גופנית ומה לא – דרכי הוא יכול לשקף את עצמו ולהבין ש"כל אחד יכול", כן גם הוא. אם נשפוט לפי הציוד שקניתי בכל פעם שחשבתי להתחיל פעילות כזאת או אחרת, אז היום אני שחיין שהוא בודי-בילדר שרוכב על אופניים ורץ איתם על הגב, תוך כדי שהוא קופץ על חבל ומקפיץ כדורגל על רגל אחת ומסובב כדורסל על יד שנייה.

בפועל, אף אחד מהם לא שרד עד שהגעתי לריצה. ולא סתם הגעתי אליה, הגעתי אליה ממקום נקי שלא כלל כוונה לעשות דיאטה ולא על מנת ללטף חסה כל היום. הוא כלל רק להתחיל לזוז כי בגיל 30 לא להיות מסוגל לשחק בגינה עם הילדים שלך – זה לא מה שתכננתי. את אמי איבדתי כשהייתי בן 20. אישה שרוב חייה היתה עם עודף משקל וקיבלה דום לב באמצע הלילה. לילדים שלי זה לא יקרה! לא בעד שום שוקולד או בצק או לא יודע מה.

הרגשתי סופרמן לאחר מרוץ של 10 ק"מ | צילום: צלמי שוונג

אז נחזור לעניינינו. התחלתי ללכת קצת. ומשם לרוץ. המשקל התחיל לרדת עוד לפני שחשבתי לשנות משהו בתזונה. פשוט הוצאתי את עצמי מהבית. אשתי תמכה, הילדים התלהבו והסביבה התחילה להגיב בהתאם:
5 ק"מ ראשונים במרוץ חיפה (פלוס פציעה באותה ריצה) ואני הייתי על גג העולם
10 ק"מ בתל אביב לאחר 3 חודשים והרגשתי סופרמן
ברגע של חולשה ו-30 ק"ג (!!!) פחות חצי מרתון ראשון בעמק המעיינות ומיד אחריו חצי בתל אביב
בהר לעמק האחרון הייתי חלק מקבוצה נפלאה של חברים מבית "אבא פגום" – פגומים רצים ביחד

הבלוז שאחרי

הבעיה אצלי היתה הבלוז שאחרי, הקתרזיס שמגיע אחרי השגת היעד, החוסר חשק שמציף אותך לצאת לרוץ שוב אחרי שכבר הגעת לאיפה שתכננת. לא הצלחתי באמת להפוך את זה לדרך חיים אלא רדפתי אחרי יעדים. לאחר התלבטות ארוכה החלטתי לקחת מאמן – אחד כזה שידע לתת לי את הערך המוסף בריצה שילמד אותי ליהנות מהריצה עצמה ולא להילחם כל פעם מחדש כשאני צריך לנעול נעליים ולצאת.

מכוון למרתון וינה | צילום: באדיבות ארז צוויג

הצבתי לו את היעדים שחשבתי עליהם – זמן מסוים ל-10 ק"מ במרוץ הזה. יעד מסוים לחצי מרתון ההוא ומפה לשם בלי לשים לב הצבנו יעד סופי לשנה הנוכחית – מרתון וינה המלא באפריל 2020. אני… הילד השמן ששקל 130 ק"ג מתכוון לרוץ מרתון מלא. בלי תירוצים של עבודה, ילדים, לחצים ודאגות. פשוט לרוץ!

בחודשים הקרובים אני רוצה לקחת אתכם איתי למסע. מסע של שינוי, מסע של שמחה, כאב,אושר,עליות וירידות.
מסע שבו אני מוכיח לי ולכם שאפשר לעשות הכל. היה זה הרי אליוד קיפצ'וגה שאמר לאחרונה "No human is limited".