הבלוג של ארז צוויג יתפרסם כאן בשוונג מדי חודש עד למרתון הראשון שלו
אומרים לך שכל מה שצריך בשביל לרוץ מרתון זה להתאמן.. "תעבוד לפי תכנית, תקשיב למאמן, תגדיל נפחים, קצת מהירות, קצת אינטרוולים וזהו.. אתה שם..". נשמע פשוט לא? אז מה קורה כשאתה פתאום פוגש את השדון הקטן על הכתף שלך? זה שלוחש לך באוזן "תעצור.. למה אתה צריך את זה??? נו.. אתה לא רואה שזה לא מתאים לך?". זה הפן המנטלי של הריצה. כל אחד שרץ מכיר אותו ופוגש אותו בשלב כזה או אחר. אצלי הוא מגיע בשלל דרכים וצורות, אם אני יוצא לריצה של 10 ק"מ הוא יפגוש אותי בק"מ 6 או 7. אם אני יוצא לריצה של חצי מרתון הוא ידפוק על הכתף בקילומטר ה-16. הק"מ הארור שלי, הק"מ שבו הכל נראה קשה ונורא. מנסה לא להסתכל על השעון כשאני מגיע אליו אבל הוא כל הזמן שם!
המחסום המנטלי מחזיר אותי לעתים אחורה בזמן | צילומים: באדיבות ארז צוויג
כחלק מההכנות לקראת מרתון וינה אותו אני מתכנן לרוץ, יוצא לי לפגוש את הפן המנטלי לא מעט ומה לעשות הריצה אצלי מתחלקת ל60% יכולת פיזית ו-40% יכולת מנטלית, הרי כבר למדתי על עצמי שכשהשעון מתחלף לק"מ ה-17 לא קורה שום דבר והכל בסדר! יש לי את היכולת הפיזית להמשיך ואפילו להגביר קצב ואז אני מבין ששוב ניצחתי את השדון שלי. כשאני יוצא לריצות הארוכות שלי אני מכין את עצמי הרבה מראש, כבר מתחילת השבוע אני יודע כמה אני הולך לרוץ בארוכה ומה המאמן הכתיב לי – כל השבוע מתכנס לנפח המיועד, בערב לפני מכין כבר את כל הציוד ולמיטה אני נכנס כשאני יודע שאת היעד הזה אני הולך לכבוש.
אני לומד כל פעם מחדש כמה שהגוף הוא מכונה מופלאה, איך משבוע לשבוע הנפחים והמהירויות גדלים, המשקל ממשיך לרדת והריצה שאחרי נהיית קלה יותר גם אם זה קצב או מרחק שרק לפני שבועיים לא הרגשתי שאני מסוגל לבצע.
יואב המאמן שלי כבר זיהה ששתי החולשות הגדולות שלי הם שילוב האימונים בשעות העבודה הלא פשוטות שלי והמחסום המנטלי שלי שכל פעם מחזיר אותי חזרה לאותו איש גדול עם 30-35 ק"ג יותר ממה שאני כעת. אדם שלא מבין מה הוא עושה פה בכלל ועל זה אנחנו עובדים המון בתקופה האחרונה. מתאמים ריצות ביחד (למרות שאנחנו גרים רחוק אחד מאוד אחד מהשני) מנהלים על זה אינספור שיחות טלפון וכל פעם מחדש הוא מרים אותי ודוחף אותי קדימה.
האתגרים בדרך למרתון לא נגמרים, עם כל ריצה ארוכה מופיע איזה כאב חדש, מתיחה פה, דלקת שם ובכל זאת העיניים מסתכלות קדימה אל היעד הנכסף הרגע הזה שבוא אחצה את קו הסיום ואכריז "אני מרתוניסט!"
חצי מרתון בטבריה. ארז צוויג | צילום: צביה אהרון
בתחום התזונה שאלתי, ביררתי והתייעצתי, הדיאטן הזה והתזונאי ההוא ובסוף הבנתי שמי שמכיר אותי הכי טוב זה אני עצמי ולכן סגננתי לעצמי תפריט אישי, כזה שעובד לי טוב, כזה שמשאיר אותי בירידה מתמדת במשקל ועם זאת לא פוגע ברקמת השריר או מביא אותי ריק ותשוש לאימונים.
בטבריה רצתי חצי מרתון, שלושה שבועות לאחר מכן באימון של 24 ק"מ סיימתי את החצי מרתון בתוכו בשיפור של כמעט 10 דקות. למדתי שלפעמים כשקשה ממש אפשר גם לעצור לרגע, הרי אני לא מתכנן לקחת פודיום או סאב 3. אני מתכנן לסיים את המרתון עם חיוך על הפנים ולכן גם אם עצרתי לרגע, שותה שלוק של מים, ג'ל אנרגיה וממשיך בכל הכוח, למדתי על עצמי שלחלק את הריצה למקטעים (בראש או פיזית עם עצירה לרגע) נותן לי את הרגע הזה לראות איזו דרך עברתי וכמה עוד נשאר לי ואז ממשיך בכל הכוח, ממש כמו בכל שלב בתכנית האימונים שלי
אני לא מאמן וגם לא רץ מקצועי, אני פשוט אדם שרוצה להוכיח לעצמו שהכל אפשרי עם התמדה וכוח רצון.
"אני פשוט אדם שרוצה להוכיח לעצמו שהכל אפשרי עם התמדה וכוח רצון" | צילום: באדיבות ארז צוויג
היעד מתקרב בצעדי ענק, הזמן לא עוצר וגם אני לא – אם יש פציעה, אני מתאושש וממשיך, אם יש קושי – מתגברים עליו. בסוף אני חוזר על המנטרה הזאת כל הזמן עם הילדים שלי "אין דבר שאתם לא יכולים לעשות – אתם יכולים הכל אם רק באמת תרצו את זה".
וינה 2020 – אני מגיע!
אתה מעורר השראה!
מקנא בך…
תודה רבה, אין צורך לקנא.. מסתבר שזה לא כל כך קשה כמו שחשבתי כל השנים האלה.. צור איתי קשר ואשמח לעזור..