לאחר התאונה שעבר באליפות ישראל בנגד שעון, נרשם ניר רייכמן לישראמן למקצה המלא וישתף אותנו בהכנות שלו
פרק 01 בבלוג | פרק 02 | פרק 03 | פרק 04 |
הישראמן שיתקיים בעוד מספר חודשים נבחר כמטרה על מנת שאחזור לשגרת האימונים השגרתית שלי לאחר התאונה שעברתי ועליה אכתוב כאן בהמשך. בשנים האחרונות הגעתי כמתנדב ואף השתתפתי בשלשות., אך שנה החלטתי להתרכז בעצמי. בכל אופן מלים אף פעם לא היו הצד החזק שלי, אך החוויה שעברתי ו-5 חודשים בבית זה מספיק כדי שאתאמץ להעביר הלאה כל מה שאני יכול על מנת שזה יוכל לעזור לכל מי שיזדקק לכך בעתיד. כמעט הגעתי לישורת האחרונה, הרגע שכל ספורטאי מחכה לו, הורדת העומס לפני שהתחרות העיקרית (הטייפר). תחרות שהיתה אמורה להתקיים כשלושה שבועות אחרי אליפות ישראל בנג"ש, אליפות שלא זכיתי להשתתף בה עקב תאונה שהתרחשה בחימום לתחרות המדוברת.
"לפני התאונה הייתי בכושר מצוין" | צילום: באדיבות ניר רייכמן
עוד כתבות לקראת הישראמן
בלוג: הפעם הראשונה שלי על מסלול הישראמן
הישראלי שישלים בישראמן 10 תחרויות איש ברזל בשנה
מתמודדת עם עיוורון אבל תתחרה בישראמן
הייתי בכושר מצוין, שבועיים לפני כן חזרתי מאליפות העולם בחצי המרחק של צ'אלנג בתוצאה טובה עבורי וגם ראשון מבין הישראלים שהשתתפו, מאוד ממוקד ומפוקס לקראת הגעה למטרה שמבחינתי היתה סיום לעונה שנפתחה עם המון ציפיות וגם חלומות להמשך (הוואי אולי?). התאמנתי קשה ובצורה מסודרת עם דורן שפריר, מאמן מסור ומקצועי וכבר חלמתי על הרגע בו אני חוצה את קו הסיום ברות'.
בבוקר התחרות הגעתי למחלף לקייה, כשעה וחצי לפני הזינוק, כשאני רשום למקצה שמחוץ לתחרות (אופני טריאתלון לא חוקיים לתחרות נג"ש), יוצא לבדיקה של ההילוכים ובום, שאותו לא שמעתי וגם לא זוכר, אבל מסיפורים של מי שהיה שם וראה את זה היה מרשים, זיכרון ראשון ומעורפל עולה כשאני על האמבולנס, ספורטאית שלי נמצאת לידי והמגן צוואר מציק לי. פינוי למחלקת הטרואמה, בדיקות ושחרור עוד באותו יום, מה שהפתיע את כל מי שטיפל בי בשטח ובאמבולנס, מאות הודעות עידוד שקיבלתי, ואת רובן אני לא זכרתי (עד שכמה שבועות אחרי התאונה פתחתי את הווטסאפ לחפש משהו בתאריך של התאונה).
בימים הראשונים הייתי בסוג של אופוריה, ניצלתי בנס, אני יכול ללכת ואפילו לרוץ, ממשיך בהכנות לתחרות, מחפש אופניים חלופיים וגם מצליח לרכוב עליהם ללא פחד, טלפונים ממספר גופי תקשורת שרצו לראיין אותי, עדכונים וכתבות שבאחת מהן (אני חושב שבשוונג) אני רואה סרטון מזירת התאונה בו מוזכר שם של אחת הרופאות שטיפלו בי בשטח, יוצר איתה קשר כדי להבין בדיוק מה קרה ומה רצוי שאני אעשה. בינתיים אני מקבל אין סוף המלצות, מה כדאי לעשות את מי לתבוע, לא לוותר ועוד ועוד.
המטרה של השיקום היא לחזור לשגרה מלאה | צילום: באדיבות ניר רייכמן
למרות ההכחשה, כאן כבר התחיל להיות לי ברור שברות' אני לא אשתתף. אני מדבר עם פרופ' נעמה קונסטנטיני, שמסבירה לי עם המון סבלנות מה קרה ומה אני צריך לעשות. מסתבר שיש פרוטוקול שמשתמשים בו בפוטבול אמריקאי לחבלות ראש ורצוי שאקבע בהקדם תור לרופאה מנוסה שתיתן לי חוות דעת וממליצה על ד"ר דליה נבות שעובדת עם ספורטאים כבר המון שנים ומקבלת מטופלים בווינגייט, לא רחוק באופן יחסי.
בשלב זה מתחילה לחלחל ההבנה, מה קרה שם, החבלה העיקרית מהתאונה היתה בראש, ולמרות שהגוף נראה טוב, משהו לא עובד. אני נרדם בכל מקום ובכל סיטואציה, לא מצליח לעשות שום דבר שדורש ריכוז, סובל מכאבי ראש, רעש ואור גורמים לסחרחורות, קצת בחילות ואני מוצא את עצמי שוב במיון. אבל אולי החלק הקשה ביותר זה התחושה שאתה לבד מול כל העולם. ההודעות הפסיקו, אתה מבין שחלק מהביטוחים שעשית בדיוק לדברים כאלה לא שווים שום דבר, האיגוד טוען שזה לא באשמתו ואין לו איך לעזור (אף אחד להאשים אותו) ושם מתחיל המסע בלתי נגמר של האבחונים ושל הבירוקרטיה.
מפגש ראשון עם דליה נבות (הרופאה בווינגייט), שמתקשרת לרופאה שהיתה עדת ראיה לאירוע, עושים אבחון ראשוני שמסביר לי בצורה טובה יותר מה המצב. דליה מסבירה מה אני עובר ושזה אופייני לזעזוע מוח ובמילות העידוד שלה אני יוצא לדרך למסע ארוך של שיקום (שבעצם נמשך גם עכשיו).
המטרה של השיקום היא אחת – לחזור לשגרה מלאה: משפחה, עבודה ותחביב.
להרשמה לישראמן לחצו כאן
מבין בדיוק על מה אתה מדבר, אחרי פגיעת דומה בזמן רכיבה: הגוף עם שפשופים שיטחיים, לכאורה כלום לא קרה, אבל הפגיעת ראש גורמת לעייפות, חוסר ריכוז, פגיעה בזיכרון, ועוד. חשבתי שמכיון שאיני זוכר את התאונה כאילו לא קרתה- וטעיתי: חששתי לעלות על האופניים, חששתי עוד יותר לעבור באיזור התאונה.
הפרדוקס הוא שהעיסוק בספורט גורם לנו להיפצע, החזרה לעיסוק בספורט היא המוטיבציה הגבוהה ביותר להשתקם מהפציעה. בהצלחה.
תודה על התגובה