בועז בר יהודה רץ, רוכב על אופניים וגם מביט על החיים והספורט מזווית שונה. זהו הפוסט הראשון שלו בשוונג ובתקווה שתאהבו והוא יכתוב עוד רבים וטובים כזה. אתם מוזמנים להציע שם לבלוג שלו. פרטים בסוף הבלוג הראשון
מאת:בועז בר יהודה
ערב קודם לתחרות עמדת מול ארון הבגדים, בדיוק מול המדף האמצעי, זה שעמוס לעייפה במיטב מחלצות ביגוד הספורט המנדף, שבלעדיו נדמה לנו היום שאין אפשרות אחרת.
באותה הערימה, המקופלת בקפידה בסמוך לערימת ביגוד האופניים (בעצם שתי הערימות – זו של הכביש וזו של השטח כמובן) יש מכנסיים קצרים, טייטס 7/8, טייטס ארוכים דקים, עבים, שלל גופיות, חולצות T וחולצות ארוכות, ובל נשכח את הג'קטים והמעילים הדקים… נראה שאין קומבינציה של מזג אויר שאינך ערוך להתאים לה ביגוד, והכל תואם, צבעוני ויפה… כן, וגם שיהיה פונקציונלי (לא יזיק). אתה עוד זוכר את הפעם ההיא ששכחת את החולצה האהובה עליך בבית ונאלצת לרוץ עם חולצת טריקו (רחמנא ליצלן!!!) , אשר "העזה" להשאיר גופך רטוב מזיעה ולהסריח כמו … איך קיללת ונישבעת שממחר יהיה בתא המטען של המכונית סט ביגוד מלא באופן קבוע, לכל מקרה.
אבל מחר, מחר סוף סוף הגיע מועד התחרות אליה דאגת להירשם כבר שלושה חודשים מראש בתעריף המוזל… אותך הרי לא יתפסו "מפספס". ועכשיו, כל מה שנשאר זה לבחור את המכנסיים והחולצה המתאימים, לסדר את הכל עם החטיפים, הג'ל, ערכת המרוץ, ולהשתחל לתוך השמיכה, הרי מחר קמים מוקדם! בכל זאת, זה לא עוד מרוץ "שכונה" מקומי, זה מרוץ גדול עם המון משתתפים (ומשתתפות…), בו שלב ה"מינגלינג" שלפני, וה"אפרה-מרוץ" שאחרי, הם לא פחות חשובים מהמרוץ עצמו. וחוץ מזה, אחרי הכל – מצלמים שם, ואותך משטרת אופנת הריצה לעולם כבר לא תתפוס לא מוכן, כמו באותה תמונה זוועתית שצולמת אז ב… די, מספיק לחשוב ולהיזכר, למדת לקח או שניים מאז.
אז אתה מתאים את הצבעים, לוקח בתיק חולצה קצרה נוספת (למקרה שתרצה לשנות את דעתך), חולצה ארוכה צמודה (למקרה שיהיה קריר), לא שוכח גרביים לבנים ומודה לאלוהים שיש לך רק שלושה זוגות נעליים לבחור מתוכם. עד שאתה נרדם, אתה עוד מתלבט פעם נוספת לגבי החולצה האדומה, אבל מחליט שכדאי גם לישון לפני התחרות, ומצליח להירדם לא לפני שסוגייות "שוליות" לחלוטין כמו "כובע או בנדנה", "עדשות משקפיים כהות או בהירות" עדיין לא נותנות לך מנוח.
הגעת מוקדם, התלבטות קצרה נוספת והחלטת על החולצה האדומה היפה שלך, זו מהמותג ההוא שעלתה לך לא מעט, אבל "יושבת" עליך הכי יפה. שוב אתה מוצא את עצמך מקלל ונשבע שיום אחד עוד תמציא שיטה להצמיד את המספר לחולצה בלי סיכות ביטחון (אף אחד לא מבין שזה עושה נזק לחולצות?? לא חבל ?!?!?) .לפני הזינוק אתה משוטט בהילוך טווסי-אתלטי בין המתחרים, שולח מבטים מדודים מאחורי משקפי השמש האיכותיים שלך ומחפש את "החבר'ה". אתה קולט את המבטים שאתה מקבל מדי פעם, גם מבנות המין היפה, ונדמה לך שכל פעם אתה זקוף יותר, והילוכך הופך אתלטי וקפיצי יותר. פניך לובשים ארשת רצינית של "ריכוז" נונשלאנטי וכל כולך אומר "כן כן, זה אני מאלה שהולכים לשרוף את המסלול, אני יודע שאתם יודעים שאין לכם סיכוי…". אבל עמוק בתוך ליבך אתה יודע, שבתור מי שלא הצליח עד היום לרדת מ-53 דקות – זה הזמן שלך, אלה דקות החסד, אלה הרגעים בהם אף אחד לא יודע בדיוק למה אתה מסוגל, או יותר נכון למה אתה עדיין לא…
מתוחים על קו הזינוק, חיוכים אחרונים ,אתה מתמקם במקום טוב באמצע, לא בהתחלה אבל גם לא בסוף ("לא צריך להגזים, אני לא עגלה") הספירה לאחור, 3, 2, 1 בהצלחה!
רצים עם העדר, כשאתה משתדל לא להתפתות לפתוח חזק מדי. אתה עוד זוכר מה קרה בפעם ההיא, כשלא הבנת איך הצלחת להגיע לכזה דופק כאשר נשארו עוד לפחות 5 ק"מ ארוכים ומפרכים עד הסיום… בשלב המוכר אתה נכנס לקצב שלך ומשחק עם גבולות סף חומצת החלב (בכל זאת, תחרות או לא תחרות?). הדופק גבוה, והעייפות מתחילה לתת את אותותיה. אתה ממוקם אי שם בתוך קבוצת הקצב שלך, כבר לא צפוף כמו מקודם ויש הרבה מרווח בינך לבין זה שלפניך. "יותר מדי מרווח", אתה חושב, ומנסה להגביר. מבט חטוף בשעון הדופק ותגובת גופך מסבירים לך "בעדינות" כי אתה עדיין לא שם, וכי עדיף שתשקיע יותר באימוני-איכות מאשר לנסות "לדפוק תוצאה" במרוץ. אבל לפתע, ללא הכנה מוקדמת, מתרחש הנס הפסיכולוגי-פיסיולוגי הלא מוסבר, שכל פעם מפתיע אותך מחדש : מאה מטר קדימה, ללא ספק ממש שם, היא ממוקמת בצד הדרך, אחוזה בידיים אמונות – המצלמה!!!
| החולצה המקווצ'צ'ת והרטובה מזיעה מיושרת, שולי המכנסיים נמתחים, כובע המצחייה חוזר למקומו הטבעי באמצע המצח, אתה מיטיב את משקפי השמש על האף , ואז.. אז לפתע קורה הבלתי יאומן: אתה מתחיל לרחף כאילו זה עתה התחלת את המרוץ! אתה מרגיש כאילו שאתה רץ בירידה… הדופק 160 ? 170? 180 ? לא רלוונטי! שום דבר כבר לא משנה לך, הצעדים הופכים בוטחים, נמרצים וקלילים, אתה מגביר מהירות ומרגיש על גג העולם (רק שהצלם לא יראה שקשה לי במרוץ, אחרת הכל יונצח בתמונה…). הטווח למצלמה מצטמצם ואתה רואה את העדשה מתכווננת אליך ומתבייתת עליך כמו סוללה של "כיפת ברזל". עוד שניה, וזה הרגע – חיוך של "המרוץ הזה קטן עלי בכמה מידות" נמרח על פניך, אגודלך מזדקר למעלה מתוך אגרופך הימני, שרירי זרועותיך מתכווצים במסגרת תרומתם הצנועה לשלמות היצירה האומנותית העומדת להיות מונצחת בעוד שניה או שתיים, ובכלל, מי שהיה רואה אותך באותו הרגע היה בטוח כי אתה אחד הפרזנטורים של המגזין RUNNERS WORLD לפחות… ו… קליק.
הצלם מחייך ומכוון את המצלמה לרץ שאחריך.
|
צילום אילוסטרציה: thinkstockphotos
|
אתה חולף על פני המצלמה, בתקווה של שוטים שהנה כך תוכל לרוץ
עד שער הסיום, אבל… אז, פתאום, ב"בום" אחד, הדופק חוזר להשתולל, השרירים
נרפים על מנת לחסוך בכוח, החיוך נימחק מהפנים הנמרחות מהמאמץ והחולצה עם
מספר החזה שוב מתקפלת. מבט מהיר בשעון מראה עוד כמה וכמה קילומטרים לא קלים
עד הסיום, ובליבך תחינה אישית לכל מיטוכונדריה ומיטוכונדריה בשרירים שלך,
שתשתדל לעשות את המכסימום שהיא יכולה כדי לתת עוד קצת כוח עד לקו הסיום.
כמה מאות מטרים לפני הסיום אתה יודע שצריך להגביר מהירות, ומנסה לחשב מתי להתחיל בספרינט כדי לא "להישרף" בטרם עת. תוך כדי ריצה, הולמת בראשך לפתע התובנה : גם בשער הסיום יש תמונות! הספרינט מתגבר, אמנם כבר אין זמן או טעם ליישר את החולצה/מכנסיים/כובע/משקפיים, אבל בכל זאת יש תחושה של "לתת את הכל" כדי שלפחות בתמונת הסיום, זו עם התוצאה, לא יהיו בושות.
0:52:58. יש!!!
שברת את המחסום, אבל רק בשתי שניות, לעזאזל! מה צריך לעשות כדי להשתפר עוד?
אחרי הריטואל הקבוע – מים, פרי, מדליה, מתיחות, צ'יפ, קישקושים של אחרי (איך היה, כמה עשית וכו'), אתה חוזר לאיטך לרכב מניע ונוסע. בישיבה הברכיים קצת כואבות, וכרגיל טלפון מהאשה – "נו איך היה?" בסדר", אתה אומר "כרגיל", "היה לא קל אבל נהדר". ובעודך מריץ בראשך את שלבי המרוץ, אתה מתחיל לתכנן איך אתה מתחיל עם אינטרוולים, פרטלק, מקפיד על שיגרת אימונים קשוחה ו… רגע ! לפתע אתה מבין! מבט זהיר לצדדים מחפש ציידי סטארט-אפים הממתינים לשעת כושר לעשות כסף –קל מגניבת רעיונות, ו… זהו ! לא צריך שום אינטרוולים ושום אימונים מפרכים! כל מה שצריך זה לשים במרוצים כל 100 מ' מצלמה, תוך הבטחה של המארגנים שהזכות שמורה להם לפרסם איזו תמונה שירצו… בדיוק כמו שמצלמות משטרת התנועה גורמות לך להאט, אלה יגרמו לך להגביר! האם יש למישהו ספק שכל משתתף במרוץ יקזז דקות שלמות משיאו האישי? האם מישהו יסתכן בתמונה זוועתית בה הוא נראה מותש, חיוור, מתנשם כמו מי שמטפס על האוורסט ללא חמצן, בגדיו רטובים מזיעה וכל פניו אומרים "תקחו אותי על אלונקה לקו הסיום" ? בטוח שלא. הוא ירחף, הוא יטוס, הוא יעקוף בקלילות – מושלם.
הרי בסופו של דבר, בשביל מה אנחנו משתתפים במרוצים, אם לא בשביל התמונות לסמארטפון/פייסבוק/נכדים?
נ.ב – האמור לעיל מיועד גם לרוכבי אופניים במספר שינויים קלים:
1. אלמנטים טכניים שבהכרת מסלול לא ביצעת מפחד יתבצעו על ידך כאילו היית מדריך ב"עז הרים", ברגע שמצלמה תהיה נוכחת במקום.
2. סוגיית הבגדים-צבעים-שילובים קיימת גם כאן, רק שכאן היא ממש ממש קריטית, ומשמעותית הרבה יותר…
30.12.2012
• אם אהבתם וחשבתם על שם לבלוג נשמח לקבל את המלצתכם למייל – [email protected]
בועז בר יהודה – רוכב ורץ, מדריך חדר כושר ומוסיקאי חובב, נשוי, אב, עובד ומתמרן בין כל הנ"ל
