ביום שני בערב אתה מחליט על רכיבת שטח קצרה למחרת בבוקר, לפני העבודה. אין הרבה זמן, ולכן אתה מתכנן "לתת בראש" עם הזנב הקשיח התחרותי. היער הוא אותו היער, אבל אתה משנה את המסלול כך שתוכל "לקרוע את עצמך" בעליות טכניות ובשבילים לבנים ("בשביל הדופק"). אתה מגיע לאותה העלייה הטכנית הארוכה המוכרת לך, זו שלא ניגמרת, אותה אחת שאתה ממש יכול לראות את חומצת החלב נוזלת לך משרירי הרגליים, ומתחיל לטפס. מהר מאוד את עובר לפידול בעמידה, נהנה מכל מטר בו השילדה האיכותית מגיבה בקשיחות לתנועות הפדלים הקצביות והאופניים עולות במהירות וכובשות את העליה בהדרגתיות. אתה לא יכול שלא להיזכר כיצד הרכיבה באותו המסלול עם השיכוך המלא היתה מלווה בנדנוד מעצבן, בבובינג הכל כך שנוא עליך, איך חשת שאתה מאבד כוח ואנרגיה וחשבת בלבך "אח, רק אם הייתי עכשיו עם הזנב הקשיח…". העלייה זורמת מתחת לרגליך, ראש הגבעה, ירידה קצרה ושביל לבן מהיר. אתה על הפלטה הגדולה, מגביר מהירות ועובר מישיבה לעמידה לסירוגין.  "לא משנה מה יהיה", אתה חושב לעצמך, בחיים לא תוותר על הזנב הקשיח כי "זה הדבר האמיתי".