"עזוב, אחי, זה הכל גנטיקה, אין מה לעשות". המשפט הזה מלווה בדרך כלל בתנועת ראש לאחור, כזו המדגימה חוסר אונים של השלמה חסרת תוחלת עם מציאות כפויה, מן אקסיומה אבולוציונית, עימה נאבקים שנים מדענים בשיבוטי כבשים וחיות אחרות
מאת:בועז בר יהודה
כמה פעמים שמעת את המשפט הזה? כמה פעמים אמרת אותו בעצמך בארשת חשיבות של מישהו שמבין, בעודך צופה עם חבריך באתלטים המפגינים ביצועים אל-אנושיים בתחרויות סיבולת כלשהן? האם אכן האתלטים הללו הם בלתי-אנושיים? וכי מהם ביצועים אנושיים לעומת על-אנושיים? מי קבע מה אנושי ומה לא ובאיזו סקאלה אנו מודדים את אותם ביצועים? אכן שאלות רבות ולא פשוטות שלעיתים מצאתי את עצמי מתחבט בהן לא מעט.
המחשבות על אותה "גנטיקה" מתסכלת הופיעו אצלך לראשונה כשגל יאוש מוכר המהול בהערכה חסרת-נשימה ומרובת-דופק, נהג לעטוף את מוחך בתחרויות הריצה למיניהן. זה קרה בדיוק כאשר חלף על פניך ביעף רץ שחום-עור, קל-רגליים כאיילה, במהירות מסחררת ובלתי נתפסת. באותו הרגע, כך הבנת לאחר בדיקה עקבית בכמה מרוצים, אתה יכול לבדוק אם ה- GPS שלך מכוייל כהלכה מכיון שנוכחת לדעת פעם אחרי פעם שזהו בדיוק חצי המרחק שעליך לעבור עד שתגיע לקו הסיבוב לחזרה… והם גם בקושי מתנשפים. לעזאזל. לא יאומן, חולפת שוב ושוב המחשבה בראשך, איך, איך הם עושים את זה? האם כדי לרוץ 20 ק"מ בשעה וקצת אתה חייב לרוץ בילדותך כל יום 10 ק"מ לבית הספר, או שחובה על גופך לשאת מורשת אבולוציונית מפוארת של כורח קיומי לרוץ מהר יותר מארוחת הצהריים, אחרת תשאר רעב? בעוד מחשבות מעין אלה חולפות במוחך, אתה רואה שאחרי מושאי קנאתך (ולפעמים גם לפניהם!) רצים גם אתלטים שריריים ומעולים לא פחות, אם כי לבנבנים למדי… עכשיו אתה כבר מבולבל לחלוטין, כי בטוח שאותם לבנבנים לא רצו מימיהם אחרי האוכל שלהם. במכסימום, אמא שלהם היא זו שרצה אחריהם עם ארוחת הצהריים, ולפי איך שהם התפתחו היא כנראה גם השיגה אותם…
אז מה קרה פה, ואיפה חל השינוי?
אתה מנסה לתרגם את מחשבותיך ללקחים ומהלכים פרקטיים יותר ותוהה איפה עובר הקו המפריד בין כשרון לבין יכולת נרכשת, בין יכולת טבעית לאימונים מפרכים, או שמא כולם כרוכים בכולם ובלתי ניתן להפריד ביניהם?
כל אחד מאיתנו היה "בסרט הזה" : בית ספר יסודי, אי שם בעבר הרחוק, ואתה מביט בקנאה על "הספורטאי של הכיתה" – זה שרץ הכי מהר מכולם, קופץ רחוק מכולם, זה שתמיד יהיה בנבחרת הכתה של לא-משנה-מה כל עוד זה כרוך באלמנט ספורטיבי כלשהו. אתה עוד לא מכיר את המושג "גנטיקה", אבל אתה חש שיש בתוך הגוף שלו משהו שלך אין, ולפעמים גם נסיונותיך למצוא עליו יתרון יחסי אחר נעלמים כלא היו שכן לעיתים הללו גם היו תלמידים מעולים, אז בכלל…
הרבה שנים מאוחר יותר, בקורס מדריכי חדר כושר בוינגייט, סיפר אחד המרצים על שרירן אחד מפורסם שכתב ספר על שיטות אימון. שמו של הספר, למרבה האירוניה, היה "תודה אמא, תודה אבא", מה שהצביע על כך שגם בעולם פיתוח הגוף הבינו כבר לפני עשרות שנים שהגנטיקה משחקת תפקיד-מפתח בהגעה לאותה סימטריה מושלמת שמחפשים שופטי תחרויות הבודי-בילדינג. כן, וגם האימונים כמובן. אבל אלה, הם כנראה רק האמצעי על מנת להביא את הגנטיקה הזו לכלל שלמות סימטרית.
באותו הקורס, סיפר מרצה אחר על שיטות האימון הייחודיות של מדינות מזרח-אירופה בשנות ה-60-70 . כולנו עמדנו נפעמים אל מול ה"נשים" הסובייטיות או המזרח-גרמניות שהולעטו בסטרואידים אנאבוליים והפכו ליצור-כלאיים שאחת העדויות הבודדות להיותן נשים היתה שמן בתעודת הזהות. אבל עוד טרם שלב האימונים, כך סיפר המרצה, הבינו המדענים שמאחורי מסך הברזל שחבל לבזבז את זמן המאמנים וכספי המולדת לשווא, אלא רק מול אותם ילדים שבאמת יוכלו לספק את הסחורה המצופה.
|
על מנת לכוון את הילדים אל ענף הספורט המתאים
להם, נהגו המדענים לדגום תאי-שריר מגופם של הילדים: אחוז גבוה של סיבים אדומים בשרירים והילד יישלח לתחומי הסבולת, וריבוי סיבים לבנים יביאו את בן-התשחורת לענפי הכוח (במקרים בהם היה קשה להחליט שלחו כנראה לקרב-10…). כנראה שהסצינה היתה בערך כך (למבינים גרמנית מומלץ לקרוא בשפה זו, לכל היתר – במבטא גרמני כבד: סיפורו של גונטר בני הזוג אווה
ויוזף שפריץ מלווים בבנם הקטן גונטר יושבים במרפאתו של ד"ר וולפגנג מילר, רופא הספורט של האקדמיה המזרח-גרמנית לקידום הספורט והסטרואידים, ומחכים למוצא פיו. גונטר הקטן יושב מול כבוד הד"ר המביט בו מבעד למשקפיו עגולי העדשות, כשרגליו מחוררות ממחטי דגימות השרירים. "ובכן גונטר חמוט" (המבטא, המבטא), אומר ד"ר מילר בקול חביב אך מלא חשיבות לילד בן ה-6 היושב מולו, "לפי בדיקה שלנו, שרירים רגליים שלך מלא סיבים אדומים, לכן אתה הולכת לרוץ. אתה יכולה בוחרת 1500, 5000, 10,000 או מרתון" . פניו של גונטר הקטן התעוותו כשמירר בבכי תמרורים לעבר הוריו: "לא רוצה לרוץ" בכה גונטר הקטן, "רוצה משקולות!" כמובן שגונטר הקטן והוריו יכלו לבחור בין ריצה (עם תלושי אוכל לכל החיים ותהילה עולמית) לבין משקולות (ובילוי ארוך במרתפי השטאזי). גונטר בסוף רץ, ועוד איך רץ. תאמינו לי. לפעמים אפילו "צ'יפרו" אותו עם משקולות! |
Run Gunter Run
(צילום אילוסטרציה: Thinkstock) |
אז איך נדע אנחנו במה לבחור, במה יש לנו את
הסיכויים הרבים ביותר להצליח? להתמקד באופניים או להשקיע יותר בריצה?
(הטריאתלטים שבינינו כבר ענו על השאלה הזו). להשקיע שעות בחדר הכושר בעיצוב
הגוף או לפתח את כשרון הבאולינג שמאז ומעולם היה חבוי בנו? אולי ישנן
שיטות אבחוניות או רפואיות, אבל תכל'ס, אינני חושב שאי פעם נדע בדיוק.
אנחנו אוהבים לרכוב אז אנחנו רוכבים, ולא בגלל שפעם נקבל נשיקה על הלחי
מדוגמנית צרפתייה בעודנו עומדים על פודיום בשאנז אליזה בסוף יולי. ואנחנו
אוהבים לרוץ אז רצים, ולא נפסיק כנראה לוותר על ההנאה הזו גם אם נמשיך
להגיע לקו הסיום בתוצאה כפולת-זמן מזו של המקום הראשון (טוב, קצת פחות,
בואו לא נגזים). זה לא אומר שאסור לנו לחלום ולהתאמן הכי חזק שאנחנו
יכולים, כי בכל זאת החיים של חלקנו לפחות בנויים גם מאתגרים ספורטיביים
ומשאיפות להישגים. וכן, לא כולנו נולדנו ספורטאי-על, וגם לא נהיה כאלה.
בגלל זה, אם אי פעם יבוא אליי מישהו ויבשר לי בקול תרועה חגיגי כי על פי ממצאי בדיקות הועד האולימפי הבינלאומי, התגלו ברגלי צאצאי סיבים נהדרים בשביל גולף או קריקט, אוכל לומר להם, לצאצאים, רק דבר אחד: לכו על מה שעושה לכם הכי כיף והכי טוב על הלב, וזה הכי חשוב. ואם רצה הגורל ואתם מאותם מתי-מעט ברי המזל שגם מתאימים לזה, גם מוכשרים מאוד בתחום וגם מגיעים להישגים – זכיתם!!!
17.2.2013
• פוסטים קודמים של בועז בר יהודה:
להקדיש קצת זמן איכות לאבא
• אם אהבתם וחשבתם על שם לבלוג נשמח לקבל את המלצתכם למייל – [email protected]
• אם אהבתם וחשבתם על שם לבלוג נשמח לקבל את המלצתכם למייל – [email protected]
בועז בר יהודה–רוכב ורץ, מדריך חדר כושר ומוסיקאי חובב, נשוי, אב, עובד ומתמרן בין כל הנ"ל
