לפני זמן לא רב יצא לי לשוחח עם רץ אולטרה, שבבני מינו אני נוהג לקנא חדשות לבקרים. אותו מושא הערצה טען, כי כל עוד הוא אוכל ושותה נכון ובזמן במהלך ריצה – הוא מסוגל לרוץ ללא הפסקה. "לעולמים", הוא אפילו אמר, אם רוצים לדייק. ירוק מקנאה הקשיתי ושאלתי בתמימות: "אבל מה עם הקושי הפיסי, העומס על מערכת השרירים, שלד, המפרקים ו… ""מעולם לא חשתי כל כאב, ממש כלום", ענה האולטרה, "וחוץ מזה – "עזוב, "הכל בראש"
מאת:בועז בר יהודה
וואלה. באמת? בראש של מי בדיוק, חשבתי לעצמי.
אמנם היריעה קצרה והנושא רחב, אבל בכל זאת אני מרגיש דחף עצום לדבר על הדבר הזה, על האימרה הזו, זו שאנו נתקלים בה לעיתים קרובות, קרובות מדי – "הכל בראש". שתי המילים הללו, יש להודות, מקפלות בתוכן מהות גדולה בהרבה מסכום הברותיהן. טעות בידכם אם חושבים אתם שמושג זה הומצא ע"י ספורטאי הסיבולת בני זמננו. מעיון במקורות, יש למושג מקבילה צה"לית עתיקת-יומין הכתובה בכל "ספר הדרכה למ"כ המתחיל" תחת הפרק: "דרכי הטיפול בטירון שהתמוטט – קלישאות בסיסיות":
"ישר את כובעך. תחוב את ידיך בכיסיו הצידיים של הדגמ"ח. היישר עיניך החמושות במשקפי שמש דיסטנסיות אל פרצופו של הטירון ממרחק של כ- 3 ס"מ וסנן בקשיחות/שאג בתקיפות את המשפט הבא: "אין לא יכול, יש לא רוצה !!!"
וואו. זוכרים איך לא יכולנו בכלל להבין איך מתמודדים עם אמירה כזו?
יתקנו אותי פסיכולוגי הספורט למיניהם אם אני טועה, אך כוונתו הפרקטית של הביטוי בשורה התחתונה היא כנראה שהפסקה יזומה של פעילות גופנית מאומצת מתבצעת בעיקר ביוזמת הראש/המוח שמרים ידיים (או רגליים) מהר מדי, ופחות ביוזמת הגוף (המותש אמנם ומשווע למנוחה אך בפועל יכול לשאת הרבה יותר מכפי שנדמה לנו).
האמנם ?
לפני שנתיים לערך התאמנתי למרתון הראשון שלי (אותו טרם הצלחתי לסיים עד היום, אבל על זה בכתבה אחרת) . שבוע לפני המסכמת, קרסו הברכיים. מה זה קרסו, ביום שבת 30 ק"מ, וביום שני אתה לא מסוגל לסיים 500 מ' מכאבים פתאומיים בברכיים. "זה לא קורה לי", ניסיתי להתעלם, אבל ברגע ש… המציאות טפחה באכזריות על פניי, הכאבים טפחו בלא-הפסקה על ברכיי, ולבסוף אשתי טפחה בעידוד על כתפיי – הבנתי שכדאי לי לוותר הפעם. ישבתי וגייסתי את שרירי מוחי העייפים מחודשיים של הלמות אספלט מונוטונית, וניסיתי להבין מה עושים. חשתי שזהו פשוט עומס, ולא שום נזק בלתי הפיך. נזכרתי באותם סיפורי גבורה מסמרי שיער על משברי-ריצה מחשלים, "קירות" מרוקני גליקוגן ותסכולים בונים, ונהניתי להשלות את עצמי במחשבות-שווא שאולי אני מאותגר-נחישות , ותרן, תבוסתן ומוג-לב שאיננו ראוי לסיים. "הכל בראש", הדהדו באוזני דברי "אלה שמבינים" . מספר ימי מנוחה רצופים, לא הצליחו להפתעתי להעלות את הכאב לראש, וזה נשאר בברכיים. מה שבכל זאת נשאר בראש, זו היכולת של האונה הימנית להסכים עם אחותה השמאלית, שלמען שלום ריצות עתידיות, רכיבות אופניים מהנות וטיפוס במדרגות בגיל 80 – עדיף לוותר הפעם. החלטתי לא להיות "כבד שמיעה" ובכל זאת להקשיב לגוף, כפי שממליץ דניאל קרן במאמריו.
תמשיך לרוץ, זה הכל בראש! (צילום אילוסטרציה: Thinkstock)
אין צורך להכביר מילים לגבי התחושה, האכזבה והתיסכול. ונשבע לכם, באותו הרגע, אם מישהו היה אומר לי ש"הכל בראש" , לשם הייתי גם מכוון.
שמתם לב שמי שמשתמש בביטוי "הכל בראש" הם לא אלה שזה עתה החלו להתאמן? הם יהיו כנראה כאלה שעברו תחרות סיבולת אחת או שתיים בחיים שלהם, וכלמודי סבל ונסיון משמשים כמנטורים ספורטיביים לחבריהם. אבל יחד איתם, יש אוכלוסיה שלמה של ספורטאים, מקצוענים וחובבים שניבצר מהם זמנית להתאמן בספורט האהוב עליהם מסיבות שונות של פריצות דיסק, בעיות ברכיים, דורבנים, דלקות למיניהן ועוד הרגל נטוייה… האם אי פעם שמעתם אותם אומרים "הכל בראש" -ורצים? אם כן, הרי שהיכולת "לרוץ על הכאב" היא במקרה הטוב היתה החלטה של מר אטופן וגב' ארקוקסיה , ובמקרה הגרוע החלטה מהתח… ולא מהראש, בתקווה שמינון האנדורפינים שיופרש במהלך ובסוף הפעילות ישכך, ולו במעט את הכאב. הלוא נכתב כבר במאות מאמרים שכאבים הם הדרך של הגוף להזהיר אותנו מפני סכנה או נזק העלולים להיגרם לגוף באם לא תופסק הפעילות שגרמה לכך, ובזו חשיבותם. אף אחד הרי לא מצפה מרופא חדר מיון לגעור בפצוע שהגיע לטיפולו עם רגל שבורה ולומר לו לקום ולחזור הביתה, ושיפסיק לעשות הצגות כי "הכל בראש"…
אז למי כן מותר להגיד "הכל בראש" ומתי? להלן מספר דוגמאות מתי כן ניתן, ואפילו רצוי לעשות שימוש בביטוי:
• (אמא, שעה 07:23, בבוקר לפני בי"ס) "חמוד, אתה זוכר את החומר לבחינה שלך היום?" – "כן אמא, הכל בראש".
• (הבוס במשרד, בתום הישיבה) "תרשום את מה שאני מבקש ממך, אתה לא תזכור כלום! " – "אל תדאג בוס, הכל בראש".
• (המורה בבי"ס, אחרי קבלת המבחנים במתמטיקה) "דני, התשובות שלך אמנם נכונות, אבל אינני רואה את הדרך. אתה העתקת ממישהו ?" – "לא המורה, מה פתאום, עשיתי את הכל בראש"…
• (בבית הספר לרפואה) "סטודנטים, מי יודע מה משותף לאף, עיניים, פה, סנטר ומצח? " – (הסטודנט) "הכל בראש".
(רמת הדוגמאות הולכת ומדרדרת, אז כדאי שנפסיק פה).
אבל פסקה לפני סיום, טיפה רצינות. ברור שאינני יכול לבטל לחלוטין את המושג "הכל בראש", וכנראה שהוא עזר ויעזור בעתיד לאנשים מסויימים, ברגעי משבר מסויימים, על מנת להתגבר על קשיים מסויימים (ואם תלחצו אותי לקרן-זווית, אולי אודה שגם לי פעם…). מצד שני, כנראה שלא ניתן להשתמש בו באופן גורף, וגופנו הוא מכונה משוכללת מדי מחד, ופגיעה מדי מאידך, מלייחס כל דבר ליכולת מנטלית. שלא תבינו אותי לא נכון – אינני מזלזל לרגע בחשיבות היכולת המנטלית וקטונתי מלהעביר ביקורת על אספקט חשוב מאין כמוהו בספורט. אני משער שאותם חכמים ולמודי נסיון התכוונו ככל הנראה לומר, ש"הכל בראש" בתנאי שגופך מיומן בבסיסו במידה סבירה עבור האתגר שאתה מכין עבורו, ותפקיד "הראש" כאן הוא להעביר אותך בשלום את אותם משברים הצפויים בדרך.
ובבקשה – בואו נגיע לקו הסיום סחוטים, מותשים, בלי אויר וקלוריה אחת לרפואה – אבל בריאים ושלמים!
• פוסטים קודמים של בועז בר יהודה:
• על הקשר שבין הופעה לתוצאה
בועז בר יהודה – רוכב ורץ, מדריך חדר כושר ומוסיקאי חובב, נשוי, אב, עובד ומתמרן בין כל הנ"ל
• על הקשר שבין הופעה לתוצאה
• אם אהבתם וחשבתם על שם לבלוג נשמח לקבל את המלצתכם למייל – [email protected]
20.1.2013
בועז בר יהודה – רוכב ורץ, מדריך חדר כושר ומוסיקאי חובב, נשוי, אב, עובד ומתמרן בין כל הנ"ל
