"תגיד", אמר לי חבר לא מזמן, "אני רוצה לקנות שעון דופק, ואתה נראה לי אחד שמבין בדברים האלה". גל של גאווה עצמית שטף אותי, ופני עטו ארשת של חשיבות כאשר הרמתי את ראשי אליו בחצי חיוך
מאת:בועז בר יהודה
"ובכן" אמרתי, "פנית לכתובת הנכונה". לומר את האמת, הוא אכן פנה לכתובת הנכונה, לא שיקרתי ולא ניסיתי לייחס לעצמי ידע שאין לי. אין לי רשת חדרי כושר, אינני יבואן של ציוד ספורט וגם לא בעל חנות ריצה או אופניים. אז למה לעזאזל אני אמור להבין בשעוני דופק?
כי אני פשוט פריק. פריק של שעוני דופק. מה זאת אומרת פריק, אתם שואלים? אז ככה: באמצעות אוסף שעוני הדופק שיש לי ניתן להקים תערוכה בסדר גודל בינוני בכל מוזיאון שמכבד את עצמו לתולדות הדופק והמערכת הקרדיו-וסקולרית, חברות שעוני הדופק למיניהן יכולות לצלם קטלוג ארכיוני ועדכני של דגמי השעונים שלהן מארסנל התצוגה שבמגירת חדר השינה שלי, וגם אם תתרחש שואת שעונים עולמית כזו הגורמת להשמדה סדרתית של שעוני הדופק בעולם עדיין יהיה לי שעון כלשהו לצאת איתו לריצה. כזה אני.
אנחנו זן נדיר
תקראו לזה חולה שעונים, גאדג'טיסט או כל שם אחר – למדוד אני יכול בכל רגע ורגע. ואני יודע לזהות אותם, את כולם, את כל אלה עם מחלת הנפש הזו, ממנה גם אני סובל. אנחנו אוכלוסייה מיוחדת, זן נפרד, אותם אלה ששעון הדופק/GPS /השד יודע מה עוד, הינו חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום שלהם.
שתבינו, פרסומת של דגם חדש של שעון דופק שיוצא לשוק גורמת לנו לעירפול חושים, לסערת רגשות ולמבטים מלאי רחמים על פרק היד עליו מתנוסס בגאווה הדגם שעד היום היה "הדגם האחרון", ועתה לא נותר לו אלא לחשב את קיצו לאחור עד לרגע בו יונח כלאחר כבוד ליד אביו, סבו ושאר אבותיו שחלקם הגדול כבר דוממים וגמורי-סוללה ללא שמץ של תקווה.
"יצא דגם חדש לגרמין, מה זה יפה" אני מפטיר לעבר האשה בנונשלנטיות מאחורי דפי המגזין, כמשחרר בלון ניסוי על מנת "לחוש את הדופק". כחיה המשחרת לטרף אני מנסה לקלוט בכל נימי חושי את הרמיזות הקטנות ואת הסימנים הקלושים שיאפשרו לי להמשיך בערמומיות בתוכנית שאין חזור ממנה, לרכוש את הצעצוע החדש. "אבל כבר יש לך כאלה, למה אתה צריך עוד אחד?" מפטירה האשה בטון ספק מתפלא ספק נואש, בהכירה את שותפה לחיים, נרקומן מדי הדופק. תוך זיהוי סדק של חולשה ממשיך להכות בברזל בעודו מתחמם "לא, מה קרה לך… כאן יש טכנולוגיה חדשה שמאפשרת ל…" כאן אני כבר יודע שהיא כבר לא תוכל להתמודד בהצלחה עם המשך המאמץ השיווקי – הסברתי, והיא יודעת שגם אם היא תביא לכאן חבורה של מהנדסי טילים מנאס"א שיוכיחו לי מדעית כי אין שום חידוש מהותי בין החדש לבין הדגם הקודם, הפור כבר נפל וזה רק עניין של זמן עד שאגיע לחנות ההיא, זו שהמוכרים בה מכירים אותי היטב כי אני ושכמותי הם מטה לחמם (מחר יום ג', מעניין אם הם פתוחים אחה"צ).
| אם אין שעוני לי – מי לי? אבל אף אחד לא יכול באמת להבין כמה טוב שעון כזה עושה לך. הספורט הוא כל עולמך ואתה מבלה שעות ארוכות באימונים מפרכים בבקרים ובלילות תוך מדידת המרחקים, המהירות, הדפקים, הממוצעים, הקלוריות , השיפועים, הגובה המצטבר ומה לא… והשעון הזה על היד שלך, הוא זה שמזכיר לך לקום ולהתאמן, לצאת ולרכב, לשלוף את עצמך בבוקר חורפי משמיכת הפוך בחמש לפנות בוקר, לפדל על הטריינר בלילה מאוחר, ובו גם שמורות אותן תוצאות יפות שעשית במרוצים, השיאים האישיים ששברת ו…הוא כל הווייתך, עצמך, אתה ואישיותך. וכאשר מתאספים אותם טיפוסים מוזרים בבוקרי המרוצים, מביטים איש על יד רעהו לזהות מי עונד איזה דגם, באותם רגעים קטנים אתה חש התרוממות רוח למול מבטי ההערכה של "בני מינך" ואתם מחליפים מבטים אילמים אך מלאי משמעות, וכיף לך , פשוט כך, ולא משנה מה תהיה התוצאה שתשיג. אז מה אם במפגשים עם החבר'ה, אתה מקבל הערות כמו "מה זו הטלוויזיה הזו על היד שלך" או "האם השעון הזה עושה גם קפה?". מבט קצר ומרחם בכרס הקטנה שלהם המבצבצת מתחת לחולצתם ואתה חושב לעצמך בסתר ליבך "שיגידו מה שהם רוצים", בעודך נזכר באותו היום שחזרת מתאילנד ופרקת מהשעון המשוכלל שלך לתוך המחשב את מסלול ה-10K שרצת בתוך היער באותו מסלול מפותל בשמורות של פאי, כששיירת פילים עוברת בסמוך אליך והמקומיים מחייכים אליך חיוך של בוקר טוב. ויש גם את המסלול של וילה בורגזי ברומא, רחובות ברלין, ושלא נדבר על המסלולים בגליל ובנגב… והכל מתועד ומונצח באמצעות הפלא הקטן שעל ידך, כאנדרטת-כבוד לפעילותך הספורטיבית היכן שלא תהיה, וכיף לך!
|
במקום תמונה של המחבר התפשרנו
|
"ובכן" עניתי לאותו חבר, "פנית לכתובת הנכונה". אני מתעניין במטרה לשמה הוא צריך את השעון, דרישותיו, מגבלותיו הכספיות, עורך לו סקירת השוואה בין כל הדגמים הרלבנטיים עבורו וממליץ לו על הדגם האופטימלי עבורו. עמוק בפנים אני מרחם על אותו חבר שאין לו מושג מה ההבדל בין סונטו לגרמין, אולי גם קצת מקנא בו שהדבר לא מטריד אותו, אבל תחושת השליחות של צירופו למשפחת עונדי שעוני הדופק רק מעודדת אותי לשכנעו לקנות את הכי טוב שהוא יכול להרשות לעצמו.
רק דבר אחד מציק לך: לנסות למכור את שאר השעונים או לא? ואם תתרחש אותה שואת-שעונים עולמית?
"אתה פשוט חסר תקנה" אומרת האישה, ואין יודע טוב ממך כמה שהיא צודקת.
• פוסט קודם של בועז בר יהודה-על הקשר שבין הופעה לתוצאה
• אם אהבתם וחשבתם על שם לבלוג נשמח לקבל את המלצתכם למייל – [email protected]
בועז בר יהודה–רוכב ורץ, מדריך חדר כושר ומוסיקאי חובב, נשוי, אב, עובד ומתמרן בין כל הנ"ל
