נשימותיי הכבדות התערבבו בקריאות המואזינים למתפללים לבוא לתפילת הערב. רק כמה קילומטרים בודדים, גדר מערכת דקה ותהום מדינית חצצו בינינו
מאת:ilana
בשבת אחרי הצהריים יצאתי לריצה השבועית. חבר לריצה אמר לי שהוא כבר רץ בצהריים אבל לא רצה להתקשר ולהפריע לי (מעשה אצילי, מכובד ומוערך). הוא גם המליץ לי על מסלול כמעט ללא מים ובוץ. יצאתי לבד.
ביציאה לשביל העפר הצטרף אלי כלב בצבע חום כהה של אחד השכנים. יצאנו לשדות. חצינו את נחל תענך היבש ברוב ימות השנה שכעת זורמים בו מים. הכלב בתוך המים ואני בקפיצה מעליהם.
למרות שעת בין הערביים ולולי היה עדיין מספיק אור כדי שאוכל להבחין בלהקת עגורים בהמשך המסלול. התקרבנו עוד קצת, הכלב מוביל, מקפיד לשמור על מרחק של 20 מטר לפניי, ואני מדדה במאסף. לפתע, כאילו חצינו איזה קו גבול דמיוני ואסור, פרסו כל העגורים כנפיים והתרוממו.
הכלב החיש את ריצתו אל מול המראה המרהיב ואני פרסתי את ידי לצדדים (כמו ישו או חיילים בתמונות בדיוק אחרי שירו בהם). קריאות של שמחה בקעו מגרוני לנגד המחזה: להק ציפורים ענקיות מסתיר לי את קרני השמש האחרונות הבוקעות מבעד לעננים מעל הרי הכרמל ומתרחק לאט במעופו לאזור בטוח יותר שבו ריצתו של אדם לא תפריע להם.
בין מטעי השקדים הבחנתי בכמה ברווזים שכאילו צוחקים על העגורים, על הכלב ועליי, ומנצלים את ההמולה הרבה שעשו העגורים להמשיך במלאכת ליקוט המזון באין מפריע.
המשכנו, הכלב ואני, אל מאגר רם און. הכלב, שכפי שכבר נוכחתי הכיר את המסלול, עבר מתחת לשער המאגר בקלילות והמשיך בריצתו. אני, נכנע לשנים, לקילוגרמים העודפים ולכושר המידרדר, טיפסתי בקושי בעליה המתונה, חוצה את הגדר במקום בו היא הושטחה וממשיך לעבר הסוללה ההיקפית של המאגר.
מד הדופק האיץ את צפצופיו, מבשר לי על המציאות הפיזית ללא רחמים.
על הסוללה, בדפנות המאגר העליונות, יכולתי לראות את העמק נפרש לרגלי. אגמיות ושאר ציפורי מים שייטו להם במאגר, מבחינות בזוג שהגיח להפריע למנוחתן אך שומרות על קור רוח, מודעות למכשול המים החוצץ ביניהן לבין הזוג, האורח לרגע שלא שייך באופן טבעי לביתם. אנפה אפורה ענקית עמדה על השביל, הביטה בנו בחשדנות ועפה אל עבר חברותיה על שפת המים כשחשבה שאנחנו מגזימים בהתמזגות עם הטבע.
מכבדים את העובדה שאנחנו האורחים, המשכנו לרוץ על הסוללה. העפר מתחת לרגליי המשיך לנוע לאחור. לקראת סוף הסיבוב הראשון על המאגר התחילו כאבים קלים בכף רגל שמאל. מתלבט אם להמשיך לעוד סיבוב (כל סיבוב על המאגר = קצת יותר משני קילומטרים). הכלב ממתין לי בשביל הירידה מהמאגר. מביט בשעון. רק 25 דקות ריצה. נענה לאתגר של הגוף וממשיך לעוד סיבוב. שריקה קלה לכלב, שכללה סימון יד, גרמה לחברי הטוב (שמכיר אותי 20 דקות) לחזור לסוללה ולהמשיך לסיבוב נוסף.
הנוף המשיך לרתק אותי. להקות להקות של ציפורים אפורות ענקיות שקשקו בכנפיהן בכבדות (עגורים) והתרוממו מעל שדות העמק, מצטרפות ללהקה הולכת וגדלה שעפה בגובה נמוך אל מקום לינה לא ידועה.
הרדיו השמיע את בחירות החיילים. והבחירות לעיתים מלמדות אותי על הפער ההולך ונפער ביני לבינם, ולעיתים מסתירות אותו.
רצתי על הקטע המערבי של המאגר, מביט ימינה וישר אל עבר הרי הכרמל וצפון הרי השומרון. העננים האפורים באופק הוסיפו עטרת של הוד ועוצמה לרכסים, טומנים בחובם הבטחות סותרות: שלעת עתה יהיה יבש, אבל עם הבטחה לגשם בהמשך. רק שיבוא הגשם בעיתו על שדות שפוכים הרחק.
בחמש דקות אחרי חמש שבק ה-MP3 שלי סופית ונותרתי רק עם קולות הטבע והמואזינים. הכאב ברגל שמאל, שהתפשט מכף הרגל גם לברך, הלך והעצים לרמה מורגשת ומטרידה. נשימותיי הכבדות התערבבו בקריאות המואזינים למתפללים לבוא לתפילת הערב. הבטתי דרומה, לצפון הרי השומרון. כפרים ערביים ציוריים הבליטו את יופיים במורדות ההרים וצריחי מסגדים על רקע ההרים הירוקים הוסיפו ליופי ותחושת הציור.
רק כמה קילומטרים בודדים, גדר מערכת דקה ותהום מדינית חצצו בינינו והשקט של עמק יזרעאל. הסבתי את עצמי מזרחה בדרך חזרה. רוח מערבית קרה נשבה בעורפי (העורף תמיד נשאר קר כל הריצה, אפילו ששאר הגוף מתחמם. אני חייב למצוא חולצה טובה). החשתי את צעדיי, מגביר את קצב ריצתי. מנסה להשיג את החשכה היורדת ולאתגר את גופי.
המושב ורכס הגלבוע נפרסו מלוא האופק. האורות הצהובים החלו לוחשים לי בין הנשימות "בית, בית…". ירדתי מהמאגר, נפרד מנופי העמק והשדות הירוקים. ידידי החדש על ארבע מזדחל שוב מתחת לשער ואני מקפץ מעל הגדר. מול הלולים הכלב נעצר לשכשך את רגליו בשלוליות ולשתות מהן מדי פעם. תערובת של בוז וקנאה עלו בי. קנאה על כך שהוא יכול להרוות את צימאונו, ובוז – "מי שותה משלוליות ליד לולים? כאילו אתה לא שם לב לנוצות וללכלוך?".
בעוד הכלב משכשך רגליו הבחנתי בכמה עלים של בני חצב בוקעים מבעד לשבילי המחלוטה, כאילו מזכירים לנו את קיומו של הטבע בעוד אנו מנסים להחביא אותו ואת בוץ העמק החום והעמוק.
החלטתי להעמיד את התיאוריה של עמי – שהאדם הוא החיה שיכולה לרוץ הכי רחוק – למבחן והגברתי קצב. הכלב המשיך לצחוק על התיאוריה, או עליי, ונותר 20 מטר לפניי, רץ לו באותה קלילות כמו לפני 45 דקות.
חצינו שוב את נחל תענך (אחד מיובליו של הקישון) עם זרימתו העדינה והנעימה. דמותו של אחד מהשערים ההיקפים של המושב הופיעה בשדה ראייתי ונתנה לי זריקת מרץ. בשלב זה הנפש הייתה חזקה הרבה יותר מהגוף והגברתי עוד את הקצב לקראת הקילומטר האחרון. מד הדופק המשיך לאותת בעצבנות על אי נחת, אבל לי זה לא הפריע. הצצתי בו בחופזה (182 פעימות לדקה) והמשכתי עם האדרנלין באותו קצב.
הגעתי לבתי המושב ולאספלט. חברי הטוב, הכלב, פנה לדשא סמוך והתיישב לנוח. אני עברתי להליכה. הדופק צנח במהירות לרמות סבירות יותר. שבעת הקילומטרים תמו. המשכתי לחבר לריצה, ניר, לשחרור, קפה ולבדיחות נוספות.
מאוחר יותר בלילה, אחרי שהילדים הלכו לישון, תהיתי אם כאבי הריצה יישארו גם בבוקר שאחרי, והתיישבתי לכתוב…
אורי
