ספורט וגשם אף פעם לא היו חברים טובים. אבל יש גם מציאות חלופית, שבה האידיאל הוא לרוץ בגשם, וכמה שיותר גשם יותר טוב
מאת:ilana
החורף בעיצומו ואיתו הגשם. במדינה קטנה כמו ישראל, עם מאגרי מים מצומצמים, כל טיפה שווה זהב. ההתפתחות האנושית יצרה כללי משחק חדשים בכל הקשור לתפקוד של בני אדם במזג אוויר גשום. מדהים לראות איך גשם משאיר אנשים בבית. אפילו נחמד לראות שכמות כלי התחבורה בימים גשומים מצטמקת.
ספורט וגשם אף פעם לא היו חברים טובים. לא כיף לרוץ כשקר וגשום. אני סבור שבתקופת החורף כמות הספורט שאנשים עושים יורדת בצורה משמעותית. ואם היא לא יורדת, הטכנולוגיה והליכונים מחליפים את מסלולי הריצה. התוצאה היא שאדם שרץ בגשם זלעפות נחשב משוגע, פסיכי.
אז זהו, שלא. אני מציע מציאות חלופית. מציאות שבה לרוץ בגשם היא האידיאל, וכמה שיותר גשם יותר טוב.
אחרי אוניברסיטת חיפה יוצא הכביש הישן לנשר, כביש ישן ומפותל. שם נמצאת כניסה לשביל עפר שנקרא נוף כרמל. חבר קרוב הזמין אותי לריצה בנוף כרמל בשעות אחר הצהריים. אבל לצערנו, או יותר נכון לשמחתנו, האדון שם למעלה לא תיאם לנו שמש צוננת אלה גשם כבד.
אנחנו מתחילים את הריצה בקור כבד וגשם מציק, מרוב הקור הפטמות יכולות לקרוע את החולצה. אבל הגוף יודע לחמם את עצמו בצורה הכי טובה. תחשבו כמה פעמים יצא לכם לקפוץ קפיצות קטנות במקום כדי להתחמם בקור. ריצה היא ללא ספק התנור הכי טוב בעולם.
לאחר חימום שמחזיר את טמפרטורת הגוף למצב האידיאלי, לא הגשם ולא הקור מפריעים להסתכל על הנוף ולהגיד בפעם המי יודע כמה שחיפה היא המקום היפה בעולם. לראות יער בזמן גשם עם שמיים אפורים שכאלה ואת כל אזור ראש הנקרה, הקריות ואפילו טבעון נפרסים מתחתיך זה מחזה שקצת מזכיר נופים משר הטבעות. תוך כדי שהגשם שוטף אותך אתה מרגיש כאילו אתה נמצא במקום ובסיטואציה שהיו נהרסים בלי הגשם.
מחשבות על כמה העולם הפך להיות טכנולוגי הורגות אותי, בדיוק לאחרונה נפטרתי מהפלאפון שלי ורק כשאין לך אותו אתה מבין כמה היית תלוי בו. יוצא לי לראות כמה אנשים לא עוזבים את המכשיר הקטן הזה. הם בודקים בו את השעה, את החדשות, את השיחות, אולי גם שהם נושמים. דווקא פה, בטבע, פתאום טבעי לא להיות עם פלאפון או מכונית יקרה. להיות טבעי זה להיות פה בגשם, בדיוק כמו הפרה משמאלי בצד הדרך.
המחשבה הזאת משמחת אותי כי הריצה לא קשה כמו שהיא נשמעת. היא אפילו מאוד מהנה. לאחר כמה קילומטרים טובים אנחנו חוזרים לכיוון המכונית. הגשם מתגבר אבל הגוף כבר חם וזה לא מעניין אותו. גם הנעליים, שנהיו כבדות מהמים, לא מפריעות לסיים את הריצה בקצב מתגבר. הגוף נכנס לטראנס והחיוך לא יורד מהפנים. לסוף הריצה אנחנו מגיעים בתחושה נהדרת.
התחושה יותר טובה מנסיעה בכל מכונית שהיו נותנים לי לנהוג בה עכשיו – למבורגיני, פרארי, לא משנה. כל מה שנותר זה להגיד תודה רבה לגשם. ניפגש בזלעפות.
מאת: ניר שמעיה
