למרות התחושה הקשה, המאמץ, החום והבדידות, דואתלון חצרים נתן לי תחושה שעליתי מדרגה בדרך להיות איש ברזל
מאת:אלעד רון
אי אפשר שלא לקשור בין מרוץ חצרים ליום העצמאות. לבוגרים יותר מבינכם, אתם ודאי זוכרים את קולו המהדהד של יעקוב טרנר, אשר בעברו היה ראש עיריית באר שבע, מפכ"ל משטרת ישראל, טייס קרב, מפקד בחיל האוויר וכן יוזם ומקים את מוזיאון חיל האוויר בחצרים, עולה ומשתלט על כל תחנות הרדיו בחגיגות ימי העצמאות: "כאן יעקוב טרנר, הינכם מוזמנים אל מוזיאון חיל האוויר בחצרים. תוכל ליהנות מסרטי מורשת, מגוון מטוסי החיל וביניהם מטוסי המיג, הספיטפייר ומטוס הלביא, סיורים מודרכים ומטסי ראווה היוצאים כל שעה והכל במרחק 5 דקות מבאר שבע" (שבע, שבע, שבע…). עם הדהוד קולו של טרנר זינקתי ממיטתי ב-5:00 בבוקר, מוכן ונלהב לעליית מדרגה, דואתלון חצרים – 43 ק"מ של רכיבת אופניים ואחריהם 10 ק"מ ריצה בשטחי צפון הנגב, באזור חצרים – רק 5 דקות נסיעה מבאר שבע, נשיקה קלה לאחר יום העצמאות ה-64.
הקפות
מסלול האופניים הוא מסלול מעגלי של 21.5 ק"מ שיוצא מדרך הפסלים, מזרחית לקיבוץ חצרים, משם יורדים דרומה לנחל באר שבע ובגדול יורדים עם הנחל מצפון לו בהקפה ימנית עד לסביבות הגבול הדרום מזרחי של בסיס חצרים וחוזרים במעלה הגבעות בחזרה, דרומית לקיבוץ חצרים אל נקודת ההתחלה. השטח מגוון מאוד וכולל גבעות לס, סינגלים קצרים ברמה בינונית-קלה בירידות, רכיבה בחולות לאורך נחל באר שבע, רכיבה בשטח פתוח ומישורי ובשטח חתחתים משופע מהמורות קלות וצפופות. משתתפי הדואתלון הארוך הקיפו פעמיים את מסלול האופניים ופעמיים את מסלול הריצה. מצד אחד, יש משהו מאוד מנחם בהקפות חוזרות: השטח מוכר, אני יודע למה לצפות, אני יודע את הזמנים של ההקפה הראשונה ויכול לתכנן את ההמשך, ומעל הכל, אחד מגורמי המוטיבציה הגדולים ביותר – כבר עשיתי את זה לפחות פעם אחת!
את עשרת הקילומטרים הראשונים עשיתי בדיוק ב-30 דקות, ואת ההקפה הראשונה סיימתי ב-1:07. בתחילת המרוץ רכבתי בין המשתתפים, להרגשתי איפה שהוא באמצע. אט אט, בעקבות מיעוט המשתתפים ובפרט משתתפי הדואתלון הארוך, 25 במספר, המתחרים התפזרו לאורך המסלול. כך יצא שלקראת הקילומטר ה-26 ראיתי רק שני רוכבים לפניי, ובפעמים הבודדות שהסתכלתי לאחור לא ראיתי אף רוכב. קיבלתי תחושה שאני אחרון בשיירה, נאלצתי להיאבק בסטטוס המהדהד בראשי, בחום של הנגב (כשהתחלנו את המרוץ היו 29 מעלות), בתחושת הלבד ובזמן המתקתק. את ההקפה השנייה סיימתי ב-2:20, משווע להגיע למשטח ההחלפה, לתחום שאני מרגיש בו טוב, לרוץ!
"קומי טריניטי, קומי!"
השארתי את האופניים במשטח ההחלפה, טתוך כדי שאיבת חצי ג'ל אנרגיה (אני לוקח כל שלושת רבעי שעה חצי ג'ל), לקחתי בקבוק מים והתחלתי לרוץ. הההאאאאאאאא… הרגליים לא זזות! אני מכיר את נושא המעברים בטריאתלונים (לפחות מקריאה) ויודע שהמעברים בין תחום אחד לשני הם החלקים הקשים במיוחד. השתתפתי במספר "ספרינטים" (חצאי טריאתלונים) בשנים האחרונות, אך זו הפעם הראשונה שרכבתי 43 ק"מ, בשטח, במשך 2:20 ומיד לאחר מכן התחלתי לרוץ.
בזמן שאני משרך את רגליי נזכרתי בשתי סצנות משני סרטים: "ספלאש" ו"מטריקס". ב"ספלאש", סרט פנטזיה של רון הווארד על בתולת ים שהיה להיט מטורף בשנות ה-80, יש סצנה בה אחד המדענים שרוצה לחשוף את סוד בתולת הים (דריל האנה) שולף מזרק הרדמה ונאבק בטום הנקס, מושא אהבתה של הדג, בקרב שבסופו הוא מזריק את חומר ההרדמה ברגליו שלו. כך, בתחושה של רגליים רדומות, התחלתי את החלק של הריצה.
הייתי חייב לשנות סצנה, להכניס לראשי משהו אחר. ואז נזכרתי בסצנה מ"מטריקס" האגדי של האחים וושובסקי, ממש בתחילת הסרט, כשטריניטי, האקרית מחשבים יפהפייה, בורחת מסוכנים שרודפים אחריה. במין מעוף מסולסל כקליע היא חודרת לבניין דרך חלון קטן, מתגלגלת במדרגות ומסיימת על גבה, עם הפנים אל החלון, מכוונת שני אקדחים לעבר הסוכן שאמור לצוץ משם. מלאת אדרנלין ופחד, משותקת מגודל הסכנה ואימת המוות המרחפת, היא שכבה כך על הרצפה ולא יכלה לקום. לאחר מספר שניות, שהיו כנצח, היא פקדה על עצמה בקול "קומי טרינטי, קומי!". "תרים את הרגליים, אלעד, תרים את הרגליים!", ציוויתי על עצמי במשך הקילומטר וחצי הראשונים, עד שהתחלתי להתניע, עד שעברתי למצב ריצה.
הקפה אחרונה
מסלול הריצה בעקרון היה נחמד מאוד ואף נעים. הסיבה שאני אומר "בעקרון" היא מפני שהתחלתי את הריצה בשעה 10:24, ובאזור הזה ובעונה הנוכחית אין אף מסלול ריצה נעים, אלא, לכל היותר, אולי פחות נורא. זו הייתה הקפה של 5 ק"מ של מטע החוחובה של קיבוץ חצרים. במשך רכיבת האופניים ובהקפה הראשונה, חגרתי חגורת מטען ומים בה נשאתי שקיות ג'ל ומימיות. במשך ההקפה הראשונה החגורה הכבידה עליי והרגשתי שכל גרם מושך אותי למטה. כשהגעתי שוב למשטח ההחלפה, בפעם השלישית, הורדתי מעליי את החגורה, לקחתי בקבוק מים נוסף ונכנסתי להקפה האחרונה, חמשת הקילומטרים האחרונים.
הרגשתי בודד, החלתי לשקוע, להיכנס לסוג של קצב מרדים, הייתי חייב למצוא את הקולות שידרבנו אותי. ספרתי את חמשת הקילומטרים האחרונים, מצרף אותם ל-48 הקילומטרים שכבר עברתי, העלתי בזיכרוני את ההקפה שכרגע עשיתי ואמרתי לעצמי שכל צעד שאני עושה עכשיו הוא הצעד האחרון בהקפה. "תרים את הרגליים, אלעד, זה נגמר!". מדי פעם היו לי פרצי אנרגיה, שגרמו לי להאיץ מעט עד שחזרתי בחזרה לקצב הנמס. ב-500 מטרים האחרונים פגשתי שלושה משתתפים שנראו כאילו הם סיימו את המרוץ מזמן. "זה הסוף", אחד מהם צעק לי, "קדימה, זה כבר נגמר". הקול שלו, הדרבון, הרוח הגבית ששלח לי העירו אותי לכדי מאמץ אחרון. חיוך התפשט על פרצופי כששמעתי אותו והגברתי קצב עד לקו הסיום.
נגמרו הסנדביצ'ים
הנפתי את ידיי באוויר, בתחושת הקלה, שחרור ושמחה לגלות שוב אנשים. לצערי, כל המשתתפים והמארגנים כבר לא היו בנקודת הסיום, מה שנתן לי את החותמת שאני באמת אחרון. הורדתי מעליי את מספר החזה וזחלתי בחזרה למשטח ההחלפה להביא את האופניים ויתר הציוד. הרגשתי שלמרות התחושה הקשה, המאמץ, החום והבדידות, עליתי מדרגה, עליתי שלב בדרך הארוכה אל עבר איש הברזל. דווקא מהמקום הזה מצאתי את הכוחות והקולות שבתוכי שדרבנו אותי להמשיך לפדל, להמשיך לדחוף, להמשיך להרים את הרגליים. חזרתי אל רחבת הכינוס בפעם האחרונה, רק כדי לגלות שכל הנוכחים מחזיקים סנדביצ'ים ואוכלים בתאווה, בעוד אני מסתכל חסר אונים על הקרטון הריק, שוקל ברצינות את הערך התזונתי של קרטון.
לסיכום, דואתלון ארוך ראשון שלי. למעט נקודת הסיום, קבלת הפנים הצוננת והחום המכביד, האירוע היה בהחלט מאורגן ואיכותי. אני תמיד שמח להשתתף באירועים מיוחדים ברחבי הארץ, בתנאי שטח מגוונים ובאווירה שונה. המטרה הייתה לסיים ב-3:30 שעות. כשחזרתי הביתה, לאחר השלמת שעות שינה ומזון, גיליתי שסיימתי במקום 18 מתוך 25, בזמן של 3:24. אכן, הגשמתי מטרה נוספת, רק 5 דקות נסיעה מבאר שבע. חיוך עלה על פניי למשמע קולו של טרנר, שנייה לפני שנרדמתי שוב.
עד העונג הבא…בברכת הגשמת מטרות וסיפוק בעשייה.
29.4.2012
אלעד רון – מאמן קריירה וניהול, מוביל להגשמת מטרות אישיות, בקריירה ומלווה ארגונים ומנהלים בשינוי וצמיחה: www.Active-Decision.co.il.
