עם קריאה להשבת החטופים על האופניים, סרט צהוב על היד, כובד המשקולת להנצחת הנרצחים על הכתפיים
ועם מעט מאוד שעות אימון בחודש האחרון בגלל נפילה לדיכאון – ככה הגעתי לתחרות TRI כנרת, בהפקת שוונג, ביום שישי האחרון. תחרות הקריטריון האחרונה למכביה שתחול ביולי הקרוב.
לכתבות נוספות בנושא:
טריאתלון עם אבא: טור אישי על 30 שנה של התמדה בענף הטריאתלון
איתמר אשד אחרי שבירת השיא: "היה יום מדהים, בהחלט נותן ביטחון להמשך"
"היה תמונה ועכשיו בשר ודם" || איה מידן על המפגש המרגש עם עופר קלדרון
הכל מתחיל ב-19/3/24 כאשר איגוד הטריאתלון העלה פוסט בפייסבוק לגבי המכביה. אני חמישה חודשים מהטרגדיה הנוראית שפקדה אותי ואת הקהילה שלי מקיבוץ בארי, נמצאת במלון הפינוי במקום הכי נמוך בעולם, ים המלח. ישבתי והסתכלתי על המודעה וניצוץ התקווה שהיה כל כך חלש ניצת מחדש.
איה מידן רוכבת ב-TRI כנרת | צילום: ליאור פוזניאק, שוונג
אז שלחתי הודעה לגל תיכון, המאמן שלי, ובה צילום מסך עם המודעה של האיגוד וכתבתי: "אני רוצה להגיע למכביה. זה אולי נשמע משוגע, מופרך, לא שפוי ולא תואם לעולם. אבל אני רוצה להגיע לשם. זהו, הנחתי את זה על השולחן". והתגובה שקיבלתי לא איחרה לבוא: "אנחנו פה כדי להגשים חלומות" כתב.
וכך גל ואני, בשיתוף חברים נוספים מקבוצת טריהארד שיעשו הכל בכדי לתפוס אותי אם אפול, התחלנו את המסע שלנו להשגת הקריטריון למכביה. זה התחיל בצעדים קטנים. להיכנס לשגרת אימונים. מזג האוויר בים המלח מהר מאוד נהיה קשוח וגרם לי להתאמן בעיקר על המסילה ועל הטריינר. סיוט.
מקו סיום לכיכר החטופים
באותו היום שבו התקיים טריאתלון אשקלון קיימו בכיכר החטופים יום הולדת לכרמל גת ז"ל, שעוד הייתה בשלב הזה בשבי. כרמל היתה בת כיתה שלי, חברה, וכל כך ציפינו לחזרתה. היא הייתה סמל לעוצמה, תקווה ואמונה. סיפרו עליה שהייתה עושה יוגה בשבי ולכן בכל שישי קיימו למענה אימון יוגה בכיכר.
האופניים של איה מידן | צילום: פרטי
באותו שישי חגגנו לה יום הולדת והרגשתי שאני חייבת להיות שם בכיכר. בשבילה. למענה. אז ברגע שסיימתי את התחרות, למרות שהצלחתי לזכות בפודיום שלא הגעתי אליו, הוצאתי את הציוד משטח ההחלפה ונסעתי ישר לכיכר החטופים בכדי להשתתף באירוע שארגנו לכרמל. מעבר חד מהתרוממות הרוח וההצלחה בתחרות לדמעות של עצב ותסכול על איך כרמל ושאר החטופים עדיין בעזה.
מהלוויה לקו זינוק
כרמל גת נרצחה בשבי בתחילת ספטמבר. היינו בהלם. הסיפור הזה היה חייב להסתיים עם סוף טוב. אבל לא… היא נרצחה והבאנו אותה לקבורה עצובה באדמתה האוהבת והכואבת של בארי.
באותו שבוע בדיוק התקיים טריאתלון אשדוד. ואני? נעה בין ייאוש לתקווה, נאחזת בחלום המכביה, אוספת את השברים ונעמדת על קו הזינוק עם לב כואב ורגליים כבדות.
איה מידן עם שמות הנרצחים על כתפיה | צילום: גיא דר
עצב, כעס, תסכול, אכזבה… כל כך הרבה רגשות מציפים במעמד הזה. רגע אחד עומדת מול קבר קר בתדהמה, ורגע שני עם הפנים קדימה ותקווה. ואני עדיין באבל. הגוף מתקשה לאסוף את הנפש הכואבת. התקווה מתפוררת אבל אני ממשיכה בדרך כאשר גל והחברים מטריהארד מרימים בכל פעם שאני שוקעת.
היה רגע של התרוממות הרוח כאשר החטופים התחילו לחזור – אוהד בן עמי, אלי שרעבי, טל שהם… אבל אז בינואר 2025 החליטו לחזור ללחימה – ושם נשברתי לרסיסים. אמנם נותרו עוד 6 חטופים מבארי והם כבר לא בחיים, אבל יש שם עוד חטופים חיים ואנחנו יודעים כמה רע האויב הזה יכול להיות. קיימת דאגה ממשית. זה משפיע על רמת הריכוז, זה משפיע על השינה, זה משפיע על הסבלנות והתזונה… זה מטלטל. המציאות הפכה להיות קשה מנשוא.
איה מידן על קו הסיום ב-TRI כנרת | צילום: עודד קרני, שוונג
המאבק שבפנים
ובנקודה הזאת מתחיל המאבק מול עצמי – מול הגוף שנהיה חולה והראש שרק רוצה לזרוק הכל והנפש שמבקשת מנוחה ורק רוצה להתחפר במיטה עם שמיכה על הראש ולהעלם. פשוט להעלם.
והאימונים נפגעים. והגוף כבר לא מסוגל והמוטיבציה יורדת. וכך – לאט לאט, על מדרון חלקלק, שוקעים לתוך בור הייאוש הגדול… ואיך מתרוממים מכאן? ותאריך התחרות האחרונה לניקוד מתקרב!
ההבנה החשובה שלא המוטיבציה גורמת לקום ולהתאמן אלא האימונים הם אלה שמביאים את המוטיבציה משנה את פני הקערה ואני מחליטה להיכנס ל-TRI כנרת ויהי מה. אין מוטיבציה והגוף מתקשה. שלושה שבועות וחצי ללא אימונים סדירים, אבל יש מטרה. ויש יעד. וכרגע המטרה היא לעמוד על קו הזינוק ולסיים. יהיה מה שיהיה.
אז את התחרות סיימתי במקום החמישי והמכובד. ואני מחכה לעדכון תוצאות טבלת דירוג המכביה בכדי לראות אם זזתי מהמקום השלישי בדירוג קבוצת הגיל או לא. ובינתיים חושבת על היעדים הבאים עד המכביה שיעזרו לי להשאיר את הראש מעל המים בימים שבהם הייאוש משתלט.
פסח בלי חירות
בקרוב יחול חג הפסח. בשנה שעברה קיימנו את סדר פסח בכיכר החטופים, השנה נקיים אותו בשכונת בארי בחצרים. זה עדיין לא הבית. יקח עוד זמן עד שנחזור הביתה. וכל עוד 59 החטופים (מתוכם 6 מבארי) לא יחזרו הביתה, זה לא יהיה חג חירות. והוא לא יהיה שמח. בשבילם זה חג פסח שני ללא חירות במנהרות הגיהנום, ולנו אין אוויר.
חייבים להחזיר אותם. עכשיו! את המתים לקבורה ראויה ואת החיים לשיקום הולם. ועוד אבקש דבר נוסף – שגם כל החיילים וכוחות הביטחון יחזרו בשלום. זו היא בקשתי.
