בסרט Her עם חואקין פיניקס, הוא מגלה את אהבת חייו במקום הכי לא צפוי שאפשר, בכיס של החולצה שלו, ממש שם. מגלמת אותה סקרלט ג'והנסון והוא מתאהב בה אחרי שימים שלמים היא מסתובבת איתו בכיס חולצתו, רואה את כל מה שהוא רואה, שומעת את כל מה שהוא שומע. והם משוחחים תוך כדי הליכה בים ביחד, ברחובות העיר, בלונה פארק על כל הנושאים שבעולם, מפרקים את החיים והיקום לגורמים. למרות שהיא רק טלפון. כלומר היא בתוך הטלפון, ולא יכולה לצאת ממנו, כי היא בכלל לא אנושית.
לכתבות נוספות בנושא:
נפתחה ההרשמה למשחה גביע הים האדום הבינלאומי 2024
הפציעה, הקשיים והכרטיס לפריז: מתן רודיטי מדבר על הכל בראיון מיוחד
"בים סוער יותר זה עלול היה להיגמר אחרת": סכנת הקרסים לשחיינים
הסרט מתאר עתיד לא רחוק שבו תוכנות AI נהיו כל כך אנושיות ורספונסיביות ברמה שכבר אי אפשר להבדיל בין אדם לתוכנה, אז הוא מתאהב בה. הסיפור מסתבך כאשר כל תוכנות העזר החדשות שמסתובבות בכיס של אנשים בודדים מקבלות שדרוג ומתחילות לפתח תודעה משל עצמן.
למה אני מספר את כל זה? איך זה קשור למשחה הים האדום?
משחה גביע הים האדום | צילום: צלמי שוונג
אחד ה"גורואים" הדיגיטליים של התוכנות שמפתחות מודעות עצמית, ובינהן סקרלט ג'והנסון, הוא החייאה דיגיטלית של אלן וואטס. הפילוסוף האהוב עליי, חוקר ומומחה זן בודהיזם ואישיות כריזמטית בטירוף. הוא היה סוג של כוכב רוק רוחני בשנות ה-50/60/70 שם פעל (והטיף) והוא היה בין הראשונים שחיבר בין שני אוקיינוסים – פילוסופיות המזרח לפילוסופיות המערב והביא את הזן בודהיזם לאמריקה.
אחד השיעורים הכי נודעים ומעוררי מחשבה שלו הוא כאשר מלמד ומספר על עקרון ה Wu-Wei, עקרון הזרימה עם מה שקורה. עקרון השחרור ממאמץ יתר וזרימה עם תנועת החיים. הוא מסביר שניצול זמני הגאות בחיים ועשייה עדינה של פעולות ללא כוח מוגזם תביא למזל גדול וצמיחה רוחנית. אמנות השיוט, יותר מאשר אמנות החתירה.
כשחיינים, בעיקר של חתירה, אנחנו יכולים להרגיש לא בנוח מלשמוע את האנלוגיה הזאת. הרי אנחנו עובדים כל כך קשה בשביל לשפר את החתירה שלנו, שעות בשבוע של אימוני שחייה, בבריכה או בים, בכל מזג אוויר, אימונים מונוטוניים ולא פעם משעממים ובודדים. ואז בא פתאום איזה אלן וואטס אחד ואומר לנו שאנחנו בכלל לא בתחום הנכון? שהחכמה האמיתית היא לא להתאמץ אלא לשייט ולתת לזרימה של המים להוביל אותנו?
שחייה בים האדום | צילום: צלמי שוונג
אז הנה, כמה טוב שיש את משחה הים האדום!
אני מניח שוואטס מתכוון יותר לתיאור של סירת מפרש אל מול סירת חתירה, ולא של צורת או סגנון שחייה. הרי כשחיינים אנחנו יודעים כמה טכניקה נכונה של ריפיון הגוף ו"זרימה עם המים" / "תנועה נכונה בתוך המים" – יכולה לא רק לשפר את הזמנים וקצב השחייה, אלא גם להפוך אותה לקלילה, נעימה ופחות מעייפת. להביא רגעי פלואו מדהימים.
מכל מקומות המים הפתוחים ששחיתי בהם והמשחים השונים שעשיתי בארץ אין עוד תנאי ים שמאפשרים את ה"פלואו" הזה כמו הים האדום, כמו ים סוף באילת.
אריאל אגרון | צילום: פרטי
המים הצלולים והשקטים שם, הטמפרטורה הנוחה גם בחורף, השחייה לצד דגים קטנים ויצורי ים שונים שרואים בבירור בגלל המים הכמעט שקופים, האווירה של סופ"ש באילת, האנרגיה הנעימה, הצנועה והכמעט סטואית של קהילת השחייה בארץ, וכמובן בגלל הציפה הגבוהה שיש בים סוף בגלל ריכוז המלח הגבוה.
כל אלה מאפשרים כמעט כל פעם מחדש כשאני נכנס למים באילת ומתחיל את תנועות החתירה – להפוך אותה לאט לאט לשיוט מעל פני המים. לתרגל את עקרון ה Wu-wei, על רטוב. הטכניקה כאילו מעצמה הופכת לנכונה וטובה יותר, בגלל הנסיבות האידאליות שפתאום צצות מסביבי.
שחייה בים האדום | צילום: צלמי שוונג
שחייה, שכל כך שונה משחייה בבריכה… שם לא פעם היא מאומצת, רגעי הפלואו נדירים, התנועות קורות עם המון כוח ו"חתירה", בתנאים לא ממש טבעיים, קופסת כלור באורך של 25 או 50 מטר כפול חמישה מסלולים או יותר, עם הרבה אנשים שמתאמצים מדי בדיוק כמוך… כל אלה לא יהיו במשחה הים האדום.
הנוף של מפרץ אילת רחב, עם אופק אינסופי והרים מעוררי עוצמה מסביב, המים הם שקטים ורגועים, השמש מתחילה לצאת… האנשים אולי יתאמצו, בסוף משחה זה משחה, אבל זה יהיה מאמץ אחר. מלא תנועות ארוכות מהרגיל של שיוט מעל פני המים ומציאה של אותם רגעי "פלואו" ארוכים יוצאי דופן. חצי שעה עד שעתיים של שחייה לצד דולפינים אנושיים, תלוי לאיזה מקצה נרשמים.
הים האדום | צילום: אריאל אגרון
אהיה שם לחוות את זה גם השנה! אולי לא אמצא שם את אהבת חיי במקום לא צפוי כמו כיס חולצה, אבל אילו היה כיס בחליפת השחייה שלי, בהחלט הייתי מכניס לשם את כל מי שהייתי יכול כדי שיחוו איתי את החוויה הנפלאה של המשחה הזה.
מומלץ ביותר, ואני בטוח שגם אלן וואטס היה ממליץ 😉
לפרטים נוספים ולהרשמה למשחה גביע הים האדום לחצו כאן
יש צורך בכלל בחליפה? שיר לוי | צילום: אריאל אגרון
