אחרי 16 חודשים במהלכם התגוררה במלון בירושלים, חזרה לאחרונה אפרת אברהם לביתה בשלומי. שם, בין הרחובות שחזרו להיות שוב מלאים באנשים, לבין דוכני האוכל ששבו לעבודה במלוא המרץ, היא החלה להגשים את חלומה הישן: להקים קבוצות ריצה לנשים בלבד – דתיות וחילוניות.
לכתבות נוספות בנושא:
רצי שלווה עם מוגבלויות ישתתפו במרתון ירושלים לזכר רס"ן אליאב אביטבול
הכי מהיר שיש: צפו בסרטון הסיכום הרשמי למרוץ נשר 2025
האזינו לפודקאסט: הטיפים הטובים ביותר לרצים לקראת מרוצי האביב
"עכשיו המציאות בשלומי רגועה", אומרת אברהם. "אנשים מפחדים, אבל המקום פורח מחדש. הכבישים עמוסים, אנשים מגיעים לאכול במסעדות בחוץ, ומרגישים שוב את הביחד של המקום".
מה היה לך חסר יותר מהכל בתקופה שהיית בירושלים?
"הביחד היה חסר לי. שלומי, על 8,000 התושבים שלה, זה מקום של יחד. אם צריך להשלים מניין אתה כותב בקבוצת ווטסאפ ויש לך כמות לעשרה מניינים באותו הרגע. בכל פעם שצריך משהו עוזרים לך. ירושלים זה עולם אחר. אנחנו הגענו מנקודה ממש קטנה לנקודה ענקית, כשידענו שמדובר בפריפריה אבל לא ידענו כמה עד לירושלים. שם הכל נגיש, יש לך תור לקופת חולים מתי שתרצה, אין צורך לחכות לטיפול מסוים".
אפרת אברהם | צילום: נדב חכים
אפרת אברהם, בת 51 וחצי, פונתה עם בעלה וארבעת ילדיהם משלומי קצת אחרי השבעה באוקטובר, לבית מלון בירושלים, שם שהו כולם עד לפני שבועות בודדים. היא ובעלה נאלצו לנסוע על הקו של ירושלים-שלומי בשל עבודתם במקומות שהוגדרו חיוניים. לעולם הריצה נחשפה לראשונה לפני כארבע שנים בקבוצת ריצה-הליכה בקיבוץ גשר הזיו, אחרי ניתוח לקיצור קיבה שעברה.
בתום חודשיים החליטה לעזוב את הקבוצה המעורבת, גברים ונשים, בשל אורח חייה הדתי, והחליטה לרוץ באופן עצמאי. היא המשיכה לרוץ, ק"מ אחרי ק"מ, ומאחוריה היום שני מרתונים מלאים שסיימה בירושלים ובתל אביב. "בימים הראשונים למלחמה לא יצאנו מהבית", נזכרת אברהם, "עד שהעבירו אותנו לירושלים ובהתחלה פחדתי לצאת לריצה כי לא הכרתי את הסביבה. בשבוע הראשון רצתי מסביב למלון דן שבו שהיינו ומאוד פחדתי. עד ששמעתי שמישהו פתח קבוצה בפייסבוק של אנשים שרצים האחד עם השני במקומות שאליהם פונו תושבים. הצטרפתי לוואסטפ, פגשתי את יעל גודמן ממיזם 'ריצה לנפש', והתחלנו לרוץ בירושלים. היא הסבירה לי איפה לרוץ ואיפה לא, מה מותר ומה אסור, ובשישי הייתי מצטרפת לקבוצות שהיא אספה מבתי מלון כדי לרוץ יחד. לכל אחד שם היה את הסיפור שלו".
אפרת אברהם | צילום: נדב חכים
ואיך נראה שבוע אימונים שלך בזמן השהות בירושלים?
"רצתי לרוב ארבע פעמים בשבוע איפה שהיה אפשר, לפעמים לבד ולפעמים עם אחרים. הריצות היו ארוכות, כשאת הריצות הקצרות עשיתי דווקא בימי שישי. התחברתי גם לקבוצת של רצות ממעלה אדומים והיינו הולכות יחד למרוצים השונים".
ובין ריצה לריצה, בין היכרות חדשה עם מפונה או תושב ירושלים לעוד לילה שהעבירה במלון בעיר הבירה, גמלה בלבה של אפרת אברהם ההחלטה שהגיעה העת לקחת את הספורט צעד קדימה ולהוביל קבוצות משל עצמה.
"לפני המלחמה נרשמתי לקורס מדריכי ריצות ארוכות במכון ווינגייט", מתארת אברהם, "ואז הכל התחיל ואמרתי להם שאני בירושלים ושאין לי מושג איך אגיע ללימודים. לבסוף מצאנו מישהו שהתחיל את הקורס מהאזור ונסענו יחד. המחשבה לפתוח קבוצת ריצה הייתה קיימת אצלי עוד לפני המלחמה, וחשבתי שאלך ואלמד ואפתח קבוצה לנשים בלבד. אני מגיעה מסגנון חיים דתי ומבינה את הבעייתיות של נשים דתיות בקבוצה מעורבת".
אפרת אברהם בחצי מרתון השרון | צילום: צלמי שוונג
ואיזו מטרה לדעתך תשרת קבוצה ריצה לנשים בלבד, דתיות וחילוניות?
"יש נשים שמתביישות לרוץ יחד עם גברים. בלי קשר הקבוצה תספק לאותן נשים שעה של כיף שבמהלכה לא צריך לחשוב על טרדות היום. הן מגיעות, מדברות, יוצאות לריצה וכך הרבה יותר קל לשתף בכל מיני דברים שקשורים האחת בשנייה".
בינתיים אברהם כבר החלה להניע את הרגליים ואת גלגלי השיווק בשלומי ובסביבה, ופרסמה הודעות על יציאתה לדרך של קבוצה חדשה בהובלתה. כרגע ישנן כבר מתאמנות שמגיעות לאימונים מתוך מטרה שבתוך זמן לא רב הן ירוצו עם אברהם גם במרוצים השונים. עד שזה יקרה אברהם תיקח חלק במקצה ה-21.1 ק"מ במרתון ירושלים ביום שישי הקרוב, ותיזכר בתקופה הלא רחוקה שעברה, ובמטרה שהריצה שירתה עבורה.
אפרת אברהם ושגרירי המרתון עם ראש העיר במסע"ת לקראת מרתון ירושלים | צילום: ארנון בוסאני
"בירושלים היינו שש נפשות בשני חדרים גדולים", מסכמת אברהם. "עם ארבעה ילדים גדולים ובעל. רוב הזמן ההתנהלות היתה בחדר אחד. כשיצאתי לריצה שלי שמתי אוזניות והרגשתי שאני יכולה לחשוב בשקט. לנשום לרגע ולסדר את המחשבות. זה מה שהחזיק אותי. הריצה הייתה רגע של שפיות".
