06:45 חוף הכוכבים בהרצליה. ים חלק, Swell עדין עם גלים נמוכים, לא לגלישה.

אני משאיר את הגלשן באוטו ונכנס לשחות. מתלבט אם לשחות דרומה לכיוון חוף הצוק או לאורך שובר הגלים של המרינה, עד המגדלור.

מחליט לשחות לאורך שובר הגלים. הים עכור לאחר חגיגת הגלים של אתמול, ועדיין אני רואה כמה להקות של דגיגים, ומברך על מזלי הטוב. לאחר כ-400 מטר, כשאני במרחק של כעשרים מטר משובר הגלים, אני מרגיש חוט דייג על בית החזה ומשהו נתפס לי בכף רגל ימין. אני עוצר ומוצא פקעת קרסים צמודה לכף הרגל. חוט הדייג עדיין לא מפריע לי. ניסיון לשחרר את הקרס מהרגל לא צולח ואני מבין שזה עומד לקחת זמן, אז אני קוצץ את חוט הדיג בשיניים.

ד"ר דורון עמוסי שוחה | צילום: פרטי

"גבר אתה בסדר?" כן, אני מהנהן לשני הדייגים שבקצה השני של החוט. לאחר כמה ניסיונות נוספים לשחרור פקעת הקרסים, יד שמאל נתפסת לי בקרס נוספת.

ים שקט, שמיים בהירים, ואני בצרה. יד שמאל מחוברת לרגל ימין. לא כואב, אבל מאוד לא נעים. "גבר, אתה בסדר?" הם צועקים שוב. האמת שלא.

אני מתחיל לצמצם מרחק לכיוון שובר הגלים ובקושי רב מצליח להתיישב על אחת מאבני היציקה של המזח. אחד הדייגים יורד אלי. גלים שנשברים בעדינות על שובר הגלים כמעט מפילים אותי. אני מבקש מהדייג המבוהל שיביא קאטר ובעזרתו אני חותך את הקרס שבאצבע ומשחרר את היד מהרגל. שוב יש לי ארבע גפיים. איזו הקלה. אני יכול להתייצב על הסלע, לנסות לשלוף את הקרס מהרגל. אני מבקש מהדייג לצלם.

הקרס תקוע ברגלו של ד"ר דורון עמוסי | צילום: פרטי

אחרי כמה ניסיונות אלימים אני משחרר את הקרס מכף הרגל, ומרגיש חופשי. אני מנסה לטפס על שובר הגלים ומגלה שזה יותר קשה ממה שזה נראה מהמים. אני מסדר את המשקפת, אומר תודה וקופץ חזרה למים. שוחה בקלות לחוף עם קרס קצוצה נעוצה באצבע המורה משמאל.

בבית, עם לדרמן, אני שולף את הקרס מהאצבע, אך לא מצליח לשלוף את המחשבות מהראש.

איך מתוך התנאים המושלמים שהיו, פתאום, ברגע אחד אני מוצא את עצמי כל כך פגיע. בים סוער יותר, או קר יותר זה עלול היה להיגמר אחרת. והקרסים האלה, ממש כלי מלחמה. בלתי אפשרי היה לשחרר אותם בלי כלי אחיזה מאסיבי. כל ניסיון להתעסק איתם בידיים רק סיכן אותי.

הקרס תקוע באצבעו של ד"ר דורון עמוסי | צילום: פרטי

וזה ששחיתי לבד, זה חוסר אחריות, יהירות או טמטום? שנים אני שוחה לבד. הגעתי לשלב בחיים הספורטיביים בו אני שוחה להנאתי. ללא הגדרת קצבים וללא תחרות. כשאני מתפתה להצטרף לשחיינים אחרים לא פעם זה הופך משעה של התמזגות עם הטבע לחגיגת טסטוסטרון ואנדורפינים בדופק גבוה. זה לא תמיד רע, אבל שחייה זה ענף סולו, לא?

בניתי סביב זה אידיאולוגיה שלמה. בתרחישי הקיצון עליהם חשבתי, אוטם שריר הלב או שבץ מוחי בלב ים, לא נראה לי ששחיין ששוחה במרחק עשרה מטר ממני יוכל לסייע, ועם צריבות מדוזה הסתדרתי עד היום. ובכלל, גם כשאני שוחה לבד, תמיד יש סביבי סאפים, או שחיינים אחרים. אני משתדל לא לשחות בתנאי קיצון או בחופים נידחים. והנה הגיעו הקרסים האלה, וגרמו לי לחשוב מחדש.

אז מה אני עושה מחר? ממשיך לשחות לבד? שוחה רק לאורך החוף? שומר מרחק גדול יותר משובר הגלים? עובר לשחייה בבריכה? זה שעשרים שנים בשחייה סביב המזח לא נלכדתי בקרס, אומר שעוד עשרים שנה לא אלכד? להמשיך לשחות ללא שינוי? יש דבר כזה שחייה בים ללא שינוי? עצם כתיבת הטקס הזה כשלעצמה היא לא שינוי?
המון תהיות וים אחד גדול, חזק ומסתורי.