המרתוניסטית הישראלית ביטי דויטש סיימה אתמול (ראשון) במקום ה-16 במרתון טוקיו, כשהיא אמנם לא מצליחה לשפר את שיאה האישי, אולם מראה יכולת גבוהה לראשונה מאז הפציעה שעברה. ביום שאחרי, חולקת דויטש את מחשבותיה במהלך הריצה, משתפת בקשיים שהיו לה ומצהירה: "זה ניצחון ענק בשבילי".

דויטש כתבה בפייסבוק: "לפעמים המרוץ שלנו לא מספר את הסיפור במלואו. סיימתי את מרתון טוקיו במקום ה-16 עם 2:32:19 שעות, לא שיא אישי עבורי, אבל ניצחון ענק בכל זאת. יש לי כל כך הרבה לעבד ולפרוק כאן… המרוץ הרגיש קשה מההתחלה. ידעתי בשלב מוקדם שזה לא הולך להיות קל ועד הק"מ ה-22 כמעט הייתי מוכנה 'להשליך את המגבת' ולפרוש. לא יכולתי לדמיין את עצמי רצה עוד 20 ק"מ וזה נראה חסר טעם להמשיך לרוץ אם אני רק הולכת ומאטה".

"ואז הזכרתי לעצמי את גברת פאלי, שאיבדה את שני בניה הצעירים במתקפת טרור מזעזעת, ובעלה גם הוא היה במצב קריטי. ועדיין, היא דיבר עם כזו אמונה עצומה וכוח בשבעה. אם היא יכולה לעשות את זה, ביטי, אם היא יכולה למצוא את הכוחות, גם את יכולה. ברגע הזה, חזרתי למנטרה שהייתה איתי באליפות ישראל הראשונה שלי: 'ביטי, את צריכה להאמין שאלוהים יכול לעשות ניסים עבורך… המרוץ עוד יכול להשתנות… את צריכה לזכור שהכל אפשרי ולהתחייב לחלוטין לאמונה הזאת".

"וזה מה שעשיתי. מהק"מ ה-23 ואילך חזרתי בראש על המילים העוצמתיות האלה שוב ושוב. השם איתי בכל צעד בדרך והכל אפשרי. לא עצרתי. איכשהו, בדרך נס, הייתה לי היכולת להעלות את הקצב. למעשה, התחלתי לעקוף רצות ורצים. המילים שלי עבדו ואלוהים החזיק את הראש והריצה שלי לצידי. עקפתי בחור שאיבדתי איתו קשר עין והמשכתי לנוע קדימה".

"ב-10 הק"מ האחרונים התקדמתי מהמקום ה-22 מבין הנשים למקום ה-16. שלושת הקילומטרים האחרונים היו קשים, אבל 'חפרתי' עמוק והשתמשתי בכל טיפת אנרגיה אחרונה שנשארה לי כדי לתת ספרינט עד לקו הסיום. כשראיתי את הזמן שלי על השעון, הבנתי שלא קבעתי שיא אישי, אבל הייתי כל כך מוצפת ברגשות ואסירת תודה שעשיתי זאת, שיכולתי רק לחוש אושר".

"האמת, זה כל מה שאני רוצה להרגיש עכשיו. שלא כמו בשלושת המרוצים הקודמים שלי, בהם הייתי שבורה, בחרתי שלא תהיה לי מטרת זמן הפעם. אני כל כך גאה בעצמי על שנלחמתי עד הסוף, על שמצאתי את הכוח הפנימי להמשיך לנוע קדימה, על זה שבחרתי להאמין ולא לוותר על עצמי.  זה אולי לא היה הנס הגלוי שחוויתי בטבריה 2019, אבל זה הרגיש כמו נס פורים בשבילי".

ביטי דויטש | צילום: צלמי שוונג

"ההיילייט האמיתי של המרוץ שלי היה המעגל היפהפה של שירים וריקודים עם אנשי ה'מקויה' של יפן. יחד חגגנו, אנשים ישראלים ויהודים, ואולי זה בדיוק מה שהייתי צריכה לקחת איתי מהמרוץ הזה – ההכרה שאני יותר מרק רצה ויש לי יכולת מיוחדת להביא יהודים יחד מכל העולם. בעבר, חשתי ב'תסמונת המתחזה' כשאנשים אמרו לי שאני מקור להשרה. כאילו לא יכולתי לעשות את זה כרצת עלית, אבל לפחות יכולתי לתת השראה לאנשים. היום, סוף סוף ראיתי את עצמי באור אחר".

"אני חוזרת הביתה מטוקיו עם לב מלא ויש לי הרבה במה להיות גאה. עכשיו אני יכולה להגיד בלב שלם… רק לעמוד על קו הזינוק של מייג'ור עולמי, כאישה יהודייה דתייה גאה, אמא לחמישה שרודפת אחרי התשוקות שלה, שגרירה של ישראל והעם היהודי, וכרצה שאף פעם לא מוותרת לעצמה… אני הולכת לחגוג את כל הניצחונות הללו".