אם אתם גולשים באופן קבוע בשוונג קרוב לוודאי שכבר קראתם כאן על קתרין סוויצר ש"התפלחה" ב-1967 למרתון בוסטון כי לנשים היה אסור לרוץ מרתון, או על כריסי וולינגטון שנחשבת לאשת הברזל הטובה בכל הזמנים. ואם אתם מחוברים לעולם הזה של ספורט הסבולת אז הסיפור של סוויצר יצחיק אתכם כי אתם מכירים כל כך הרבה מרתוניסטיות, וההישגים של וולינגטון יראו לכם מדהימים, אבל זה לא מה ש"יפיל אתכם לרצפה" כי דווקא ארועי ספורט כמו איש ברזל מוכיחים שנשים כן יכולות לעשות הכל.
אחת הרוכבות שנלחמות כדי לשנות. מריאן ווס | צילום: James Boyes
אבל באופניים נשים לא עושות הכל כי אין להן הזדמנות, והאמת היא שזה די מוזר כי ב-1984 הכניסו למשחקים האולימפיים את מרוצי האופניים לנשים וגם את המרתון לנשים. השני הפך לספורט הכי מקצועי שיש, הראשון תקוע חזק. זה לא שאין תחרויות לנשים, אבל בחודש שבו אנחנו נהנים מאירוע האופניים הגדול מכולם, הנשים היחידות שאנחנו רואים שם מחלקות חולצות ונשיקות בטקסי הפודיום. ואיפה נמצאות כיום הרוכבות הבכירות העולם אתם שואלים? לא תאמינו, אבל בזמן שאתם קוראים את השורות האלה הן מדוושות בג'ירו ד'איטליה. רובכם לא ידעתם מזה, וזה אומר הכל.
והג'ירו הוא כיום אירוע הרכיבה בגדול ביותר לנשים, למרות שהוא אורך קצת יותר משבוע ומתקיים בשבוע הראשון של הטור דה פראנס ובמילים אחרות שהן קצת פחות נעימות: למה שנרצה לצפות בג'ירו לנשים בזמן שבכל העולם רואים את תחרות האופניים הגדולה מכולן? קרוב לוודאי שהרוכבות באיטליה מפנטזות על הטור דה פראנס, אבל אין טור דה פראנס לנשים – וגם מעולם לא היה.
אז בואו נדייק. היה טור לנשים שבו רכבו על כמה מהמסלולים של הטור דה פראנס והוא גם כונה הטור דה פראנס לנשים. זה אירוע שהתקיים בין תחילת שנות התשעים וסוף העשור הקודם, וב-2002 השתתפה בו גם הישראלית שני בלוך. אבל לתחרות הזאת לא היה קשר ל-ASO שזו החברה שמארגנת את הטור דה פראנס, ובדומה לג'ירו הנשי שמתקיים השבוע, הטור דה פראנס של הנשים התקיים באוגוסט, חודש אחרי הטור לגברים.
בנוסף, לאורך השנים הטורים הארוכים ביותר לנשים לא עברו 10 קטעים, והקטעים הארוכים ביותר היו ל-130 קילומטרים כי אלו ההוראות של ההתאחדות הבינלאומית (UCI). יש כאן חדשות טובות וחדשות רעות. החדשות הטובות הן שאולי אנחנו לא מחוברים למרוצי אופניים לנשים כי מעולם לא המציאו עבורן מרוץ כל כך מפרך כמו הטור דה פראנס, ואם זה יקרה נלמד להעריך את היכולות שלהן ונאמץ לנו כמה גיבורות. החדשות הרעות הן שבספורט אופני הכביש יש פער מגדרי עצום, ולא ממש מוסבר. בענפים האחרים של ספורט הסיבולת נשים עושות הכל החל מתחרויות איש ברזל דרך מרוצי אולטרה מרתון (שבהם הטובות ביותר מתחרות גם בגברים) ועד לשחייה למרחקים ארוכים מאוד.
השינוי התחיל ב-2014?
קתרין בייטין היא רוכבת מקצוענית שמאוד הוטרדה מהגישה הזאת של UCI והיא החליטה לעשות על זה סרט דוקומנטרי שלם שנקרא "חצי הדרך" (בהמשך נבין מהי חצי הדרך ואיפה היא אמורה להסתיים). עוד בטריילר של הסרט הזה מצוטט היו"ר הקודם של UCI, פט מקוויד האירי, שנשאל האם הוא חושב שרוכבות אופניים צריכות להיות מקצועניות ואמר: "אני לא בטוח, הרכיבה לנשים לא מפותחת". בסרט עצמו מרואיין נשיא UCI הנוכחי, בריאן קוקסון הבריטי, שנשאל מדוע מסלול הטור דה פראנס לא יכול להתאים גם לנשים ואמר: "נשים לא יכולות להתחרות לאותם מרחקים כמו גברים". בייטין היתה המראיינת והוא אמר לה: "את בטח רוצה לירות בי עכשיו ולהגיד לי שנשים הן לא פחות חזקות מגברים".
"העיקר שמיליוני אנשים יצפו בטלוויזיה". אמה פולי | צילום: WIKIMEDIA COMMONS
בייטין השיבה במלחמה משלה. היא גייסה שלוש רוכבות נוספות: אמה פולי (אלופת עולם וסגנית אלופה אולימפית), מריאן ווס (אלופה אולימפית, אלופת עולם, מנצחת הג'ירו 3 פעמים), ואשת הברזל כריסי וולינגטון. הארבע החלו בקמפיין תקשורתי שבמרכזו עצומה שנועדה להכניס נשים לטור דה פראנס: לא כדי להתחרות נגד הגברים, אלא כדי להתחרות במקביל לגברים וליהנות מהחשיפה של הטור דה פראנס. הרוכבות האלה הכירו מקרוב תחרויות אחרות שאורגנו על ידי גופים שונים וזה אומר שבמקרים רבים פרסים כספיים לא שולמו, שההעברות בין הקטעים היו איטיות ושההשקעה הכספית של הספונסרים היתה אפסית לעומת תחרויות הגברים. הן רצו שינוי, ובתור התחלה הציבו מטרה שהיתה לשלב טור של 7 ימים בשבוע האחרון של הטור דה פראנס. בייטין אמרה אז: "הקהל כבר מורגל לטור דה פראנס, אז אם מוסיפים את הטור לנשים לשבוע האחרון הם יאהבו את זה. אנחנו יכולות להיות הדבר הבא של ספורט הסיבולת בעולם. זה קצת מצחיק להגיד את זה כי היינו שם כל הזמן אבל לקהל לא היתה באמת הזדמנות טובה לצפות בנו בטלוויזיה". במקביל לעצומה הזאת, גם הרוכבת האמריקאית אוולין סטיבנס ניהלה עצומה משלה, כשרכבה 17 קטעים ברציפות כדי להוכיח ל-UCI שאפשר לארגן תחרויות ארוכות וקשות לנשים. היא השתתפה בג'ירו בן 10 הקטעים והמשיכה משם למרוץ נוסף בן 7 קטעים באירופה.
בסופו של דבר הושגה פשרה, ולפני שנה בדיוק, 5 שנים אחרי שהטור בצרפת לנשים בוטל בגלל היעדר ספונסרים, מארגני הטור דה פראנס ASO הסכמו לארגן אירוע לנשים, אבל רק לקטע אחד. בהתחלה זה נשמע מאוד מעליב, אבל הקטע שבו בחרו לארגן במקביל את ה-LA COURSE, המרוץ לנשים, הוא הקטע האחרון בפריז. הרייטינג הגבוה היה מובטח, וגם הקהל בצדי הדרך. אפילו הרוכבים הבכירים אנדרי גריפל ומרסל קיטל פרגנו ותמכו עם קמפיין ביוטיוב שבו הם ניהלו דיון על המנצחת במרוץ הזה. זו היתה בסופו של דבר מריאן ווס, שהיתה בעצם הרוכבת הראשונה שחצתה את קו הסיום באותו היום בשאנז אליזה, כמה שעות לפני שהגיעו לשם כל רוכבי הטור דה פראנס. היא ניצחה ב-LA COURSE הראשון שזה בעצם מרוץ הקפות של קצת יותר מ-90 קילומטר בפריז, ואפילו זכתה בפרס כספי של 30 אלף דולר. זה הסכום שמקבל כל זוכה של קטע יומי בטור דה פראנס, אבל בעולם הרכיבה לנשים זה פרס ענק, שגדול בערך פי 50 מהפרס למנצחת הכללית בג'ירו האיטלקי לנשים.
אז השנה, ב-26 ליולי יתקיים שוב מרוץ ה-LA COURSE עליו אומרת אמה פולי, שאגב פרשה מרכיבה לטובת טריאתלון כי שם לטענתה היא יכולה להרוויח יותר כסף: "זה ממש לא טור, זה לא המרוץ הכי מאתגר ולא מחלקים כאן חולצות, אבל זה אירוע שמשודר ב-157 מדינות ומיליוני אנשים צופים ברוכבות. זה יכול לעשות טוב לכולם". 120 רוכבות מ-20 קבוצות ישתתפו שם, ועד כמה שזה מוזר – כנראה שאת רוב חובבי הרכיבה בעולם יעניין יותר לדעת מי תנצח בקטע הזה מאשר בג'ירו לנשים שיסתיים השבוע. אז כנראה שבייטין, וולינגטון, ווס ופולי יודעות מה הן עושות. זה אומר שאם מיליוני אנשים שלא גדלו על אופניים החלו להתעניין ברכיבה רק בגלל הטור דה פראנס, כנראה שזה מה שצריך לעשות גם בגזרת הנשים. זה יתחיל בקטע אחד קל בפריז, והשאלה הגדולה היא מתי זה יסתיים ב-21 קטעים שרובם מפרכים?
