יותר מ-300 רצים ורצות השתתפו ביום שישי במירוץ גזר שזינק בפעם העשירית מבית הרצל ביער חולדה. בין הגפנים ושדות החיטה הצהובים התפתל נחשול צבעוני ומגוון מכל קבוצות הגיל והרמות
מאת:גיל טבת
מרוץ גזר קיבל שדרוג משמעותי השנה בשל ההתקדמות בתוכנית הגרעין האיראנית. ארבעה מטוסי אף-15 שהמריאו כבדים מתל נוף בדרך לארוכה של שישי בבוקר, נראו כמטס מיוחד לכבוד העומדים על קו הזינוק. כפולי הזנב פנו מעלינו דרומה ולתרועת באזר ידני יצא לדרכו מרוץ גזר ה-10.
בית הרצל
הבית בלב יער חולדה ממנו זינקנו, נבנה לכבודו של חוזה המדינה שנים ספורות לאחר מותו. מילה סמלית אחת לא תיכתב כאן על הרצל רעיונותיו, חזיונותיו, התממשותם ושברם. החוזה "שייך" מסורתית לטקסטים על אופניים ורוכבים.
איקלום
ראיתי פעם איך עושים שניצלים תעשייתיים. התהליך הראשוני דומה למה שעובר השניצל בבית. רק שבמפעל מניחים בסוף את החתיכה המצופה פרורי לחם על סרט נע שמוביל אותה אל תנור גדול. בצאתה מהצד השני אחרי כמה שניות היא כמעט מוכנה. אורחי המפעל מרימים במזלג שניצל שזה עתה יצא מהתנור, הולכים אחורה עשרה מטרים, מניחים לסיבוב נוסף בתנור ומכרסמים בתאווה. בבית עושים את "הפעם השנייה" על המחבת, בטוסטר או במיקרו.
בגזר הספיק לגמרי סיבוב אחד כדי להתבשל. עננות הבוקר והקרירות שמדי פעם רפרפה היו שאריות אחרונות של האביב. בפעם האחרונה שרצתי ביום הייתה לפני חודש בערך. מאז רק ריצות ערב. בגזר הבנתי שהחל הקיץ.
שיוט
הבעיה במרוץ גזר שאי אפשר להיכנס ל"מוד שיוט". אין קילומטר רגוע-שטוח אחד. הדיבור בפורומים הוא על עלייה קטלנית אחת של קילומטר וזהו. המציאות היא תוואי של עליות וירידות באחוזי שיפוע משתנים, רובם, כאינדיבידואלים, לא איומים. אגב, "הקילומטר" של העלייה הקטלנית, נגמר אחרי פחות מ-300 מטר להערכתי.
המחסור בקטעי שיוט הופך את הריצה הזו למאתגרת. בלתי אפשרי לשמור על קצב ודופק קבועים, השינויים תכופים והעיסוק במה שעוד צפוי מעסיקים את הראש ללא הרף. לא מצאתי זמן להביט סביב וליהנות מהנוף. החלטתי שאחזור לאזור באיזה לפנות בוקר בחודשים הקרובים.
קהל
בשיטת המסלול החם המתינו סמוך לקו הסיום כמה עשרות ילדים חמודים לזינוק שלהם. הרצים הגדולים, חלפו זה אחרי זה על פני הקטנטנים הנרגשים. חלק מהחולפים נראו אחרי שעה ורבע ריצה דואבים וכואבים. הילדים הספורטאים לא גילו בהם עניין. הם רק רצו שיתחיל כבר המקצה שלהם. איש מהמבוגרים בסביבה לא ניסה לעודד אותם לעודד. או רק למחוא כפיים, להריע, לשרוק, להתייחס להביע אהדה. היו שם כמה ילדים שבאמת לא היה להם זמן לשטויות האלה כי הם היו עסוקים נורא בהידוק הגארמין על פרק היד ואיפוס הנגן על הטרק הנכון. מה מקבל לבר מצווה ילד בן 8 עם גארמין. סתם אני מתנפח. הגארמין בוודאי שייך לאמא או לאבא והילד מקבל אותו מדי פעם בשביל הסבבה.
הקבוצה
רצנו חמישה – גיל.ס, דניאל, שלומי, נועה ואני – קבוצת הריצה המתהווה של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. גיל.ס המנכ"ל הציע לרוץ, הדפיס לכולנו חולצות ייצוגיות והבטיח הטבות למיטיבים לרוץ. באוטו, בדרך ליער חולדה אמרה נועה שהיא בכלל לא כל כך אוהבת לרוץ ועדיף לה לגמרי קפוארה. גיל.ס הבטיח שאם יהיה לו זמן יתחיל השנה להתאמן למרתון. דניאל ואני דיברנו על חשיבות המלח במאמצים ארוכים ושלומי עדכן בפייסבוק על ההכנות לזינוק.
בירידה חדה במיוחד בקילומטר החמישי בערך חלפה אותי נועה בשעטה אדירה, מתעלמת לגמרי מהשיפוע ומהאבנים. בקילומטר האחרון עשיתי מאמצים ניכרים לעקוף אותה. לא משהו אישי. היא הייתה שם והייתי צריך מטרה מול העיניים. באמת שהתאמצתי אבל את השעון היא עצרה על 59:57 דקות. שבע שניות לפני. בהמשך הצטרפו גיל.ס, שלומי ודניאל שנראו בסיום מאושרים ותשושים באותה מידה. לכולם היה קשה בגזר. בדרך הביתה דיברנו בעיקר על המחירים במסעדות בתל אביב. לא זוכר מה סגרנו כמדינית קבוצתית לשנה באה. אני מגיע בכל מקרה.
גיל טבת
בן 40
בענייני עיתונות, טלוויזיה ועיתונים
רץ ורוכב
נשוי לטל ואבא של רותם ואלומה
גר בתל אביב
