אורית שביצקי התכוננה תקופה ארוכה למרתון בוסטון. אבל כלום לא הכין אותה למכת החום הנוראית ולתחושות שבאו בעקבותיה
מאת:אורית שביצקי
למרות שנים של ריצות, הכרוכות באינסוף חוויות של כישלונות, ניצחונות, תוצאות, מאמץ, הנאה, סבל ועוד, רק עתה, בעקבות מרתון בוסטון 2012, אני יכולה לומר שהבנתי את דבריו של מאמן האלתטיקה האגדי ביל באוורמן על הקשר בין ריצה לחיים.
כל מי שהתכונן למרתון "חזק" מכיר את חודשי ההכנה לפני היום הגדול. שבועות ארוכים של מאמץ חריג שמסיט (כמעט) כל דבר אחר מסדר היום. שבועות של התכווננות שמגיעים לשיאם בקצה התקופה. שם, בסופה, מגיעים רגעים של שיחות פנימיות לבחינת גבול היכולת, קצה גבול היכולת.
כך היה לקראת מרתון בוסטון. הגוף היה מוכן כולו לקראת מיצוי, וגם כל מה שעוטף אותו במחשבות.
ארבעה ימים לפני המרוץ כבר ידענו שמזג האוויר יהיה חם מהרגיל. דובר על 26 מעלות צלזיוס בשיא. אמנם לא מזג אויר אידיאלי, אבל בהחלט אפשרי. כבר רצתי את טבריה בטמפרטורה קרובה. המרוץ מתוכנן להתחיל ב-10:20 בבוקר, כך שגם השעה לא הייתה לטובתנו, אבל הערכנו שנתחיל על מקסימום 22 מעלות ו…יהיה בסדר. בשלב הזה, אין צורך לשנות את התוכניות.
יום למחרת כבר התחילו להגיע מיילים ממארגני המרוץ בנוגע לטמפרטורות. עם חלוף השעות הטמפרטורות הצפויות טיפסו ועלו ל-28 מעלות. דאגה חלחלה ללבנו, והבנו שיש בעיה.
הגענו לבוסטון. המיילים החריפו והזהירו ממזג אוויר חם במיוחד. עדיין לא נקטו בלשון איומים, רק ביקשו להתכונן בהתאם (אז לקחנו עוד קצת כדורי מלח…).
יום לפני המרוץ כבר היה ברור שמדובר בטמפרטורה חריגה של 30-32 מעלות, והמארגנים שלחו מיילים מאיימים ממש. נשמע כאילו הם מתחננים שלא נגיע לרוץ. מרתון בוסטון ידוע בנוקשותו, היה ברור שהם יזניקו בכל מזג אוויר, אבל הפעם הם הציעו כניסה אוטומטית למרוץ 2013 לכל מי שיוותר על "האסון" שיתרחש למחרת.
יום לפני המרוץ כבר היה ברור שמדובר בטמפרטורה חריגה של 30-32 מעלות, והמארגנים שלחו מיילים מאיימים ממש. נשמע כאילו הם מתחננים שלא נגיע לרוץ. מרתון בוסטון ידוע בנוקשותו, היה ברור שהם יזניקו בכל מזג אוויר, אבל הפעם הם הציעו כניסה אוטומטית למרוץ 2013 לכל מי שיוותר על "האסון" שיתרחש למחרת.
4000 משתתפים קיבלו את ההצעה ודחו את השתתפותם לשנה הבאה.
בשלב הזה הבנו שצריך לעשות הערכה מחדש. לרוץ יותר לאט, אבל כמה? והפיתוי למצות, והמחשבות שאפשר, מה עם כל זה? קשה לווסת את הראש מחדש יום לפני, גם (אולי בעיקר) אם מדובר בהורדת ציפיות. לכאורה, נפל בחלקנו תרוץ מושלם לרוץ מרתון קל, אבל הגוף מתוכנת למשהו אחר. הקפיץ מתוח ולא מצליח להשתחרר… מה עושים?
מכל האינפורמציה שזרמה, ומתוך מחשבה שחום "זה רק חום", החלטתי להוריד 8-10 שניות לק"מ מההערכה האופטימית. זו, בדיעבד, התבררה כהחלטה מוטעית אבל לא יכולתי להבין זאת מראש, גם מפני שלא התנסיתי בתנאים קיצוניים כאלה ובעיקר בגלל המצב המנטאלי שהייתי בו לפני התחרות.
התחושה על קו הזינוק של מרתון בוסטון היא בדיוק כפי שמספרים! אין הרגשה דומה לזה.
התחושה על קו הזינוק של מרתון בוסטון היא בדיוק כפי שמספרים! אין הרגשה דומה לזה.
ה"חימום" מתחיל בפארק (Commonwealth) בבוסטון. נחילי אדם עומדים בסדר מופתי ומחכים לעלות למאות אוטובוסים צהובים של בית ספר. נוסעים על כביש שהופך לנחש צהוב ומתפתל, 42 קילומטר עד לנקודת הזינוק בהופקינטון. כל העיר מגויסת לאירוע. התחושה היא שהיחס בין המתנדבים לרצים הוא 1:1. על קו הזינוק מכריזים את שמותיהם של רצי העילית, מה שמוסיף לאווירה. כולם מזיעים כאילו הם כבר אחרי 10 קילומטר בתוך השמש. חם מאוד וההתרגשות אדירה. עדיין לא ברור לי בכלל על מה מדובר, ושהגוף לא מכיר (ולא יוכל לעמוד) בתנאי חום כאלה.
יריית הזינוק נשמעת אי שם מקדימה ואנחנו מתחילים ללכת, עד לנקודה שבה מתחילים לרוץ. בשולי הדרך, ולאורך כל 42 הקילומטרים, מעודדים. אין רגע אחד בכל המסלול שלא מצטופפים (מצטופפים!) מעודדים בשולי הכביש וקוראים קריאות עידוד. לא קוראים, צורחים. מחלקים מים, משפריצים עלינו בממטרות ביתיות, מציעים תפוזים. אורן, השותף שלי לריצה (הרבה מקדימה) סיפר שמישהי הרימה עבורו את החולצה. אני לא בטוחה שעבורו, אבל עידוד זה עידוד! ואין ספק שבבוסטון יודעים לעודד.
אקצר ואומר שאת 21 הקילומטרים הראשונים רצתי לפי התוכנית, וכעבור עוד 3 קילומטרים הגוף התפרק ומצאתי את עצמי מטופלת באחד מעשרות אוהלי הטיפול שפוזרו לאורך המסלול. קיבלתי שם טיפול וחיוכים (בזמן שלקחו כל מדד אפשרי…). אין לי דרך להסביר מדוע, אבל כל מה שרציתי זה לחזור למסלול כדי לסיים את הריצה. אז כעבור כ-25 דקות שבהם התאוששתי היטב, הסכימו לשחרר אותי לדרכי.
כשחזרתי למסלול כבר ידעתי שאין טעם להסתכל על השעון וגם ידעתי שהגוף שלי מאוד חלש. את המשך הריצה עשיתי בעיקר מהלב. היו רגעים שזה היה קשה מנשוא אבל לא היה רגע אחד שבו הרגשתי שאני לא מסוגלת לסיים, אלא רק שיש לי עוד כוח להתגבר גם על הרגע הזה, והזה והזה… חציתי את קו הסיום בהרגשה יוצאת דופן של אושר. מעולם לא הרגשתי כך בעבר.
מישהי שאלה אותי למה "להתאבד" על ריצה.
הנה התשובה שלי; עבורי זה הרגיש ההיפך המוחלט מ"להתאבד". זה הרגיש לחיות.
באוורמן כתב את זה טוב יותר; "הריצה בוחנת את גבולות הלב". הוא אמר את זה על סטיב "פרי" פריפונטיין האגדי. פרי האמין שמרוץ הוא כמו מעשה אומנות והיה אומר: לעולם תן את כולך מהתחלה ועד הסוף.
כפי שצריך לחיות את החיים.
