מאת:יובל אשל
מרתון אחרון ודי
במשך עשור גרסתי שמי שרץ מרתון הוא "משוגע", עד שלפני שנה וחצי נכנס גם בי הדיבוק הזה. יש שטויות שכבר מותר לעשות בקידומת חמש.
היה לי קשה לסיים את מרתון טבריה. בנק' ה- 35 (חוף צינברי) הדרדרתי לריצה איטית מדי, הרגליים כאבו והשאלה הייתה מה גודל האכזבה שלפני. 3:14:42 שע', פיגור של יותר מחמש דקות לעומת המרתון הראשון. בשלב "שחיטה" כזה, אתה שואל את עצמך למה אתה צריך לרוץ מרתון ומה אתה עושה כאן, מחליט "יותר לא ארוץ מרתונים". קשה להאמין שכעבור ארבעה ימים בלבד אקבל החלטה אחרת. עובדה.
רק עוד מרתון אחד
יש "אשם" קבוע להחלטה שלי לרוץ מרתון נוסף. רק חלפה יממה מאז טבריה וכבר עפר שלח הציע לי לשקול לרוץ במרתון פריז. אלי שוסטרמן, חברי לאימונים, אמר שגם הוא מתכוון לרוץ שם. אייל הראל הפצוע סיפר שהוא נהנה לרוץ שם אשתקד. הוא בדק באתר והזהיר אותי שההרשמה תסתיים בזמן הקרוב. ארבעה ימים אחרי טבריה, ביום שני 10.1 בתשע בערב, הייתי כנראה הנרשם ה- 35,000 והאחרון למרתון פריז. בבוקר למחרת כבר הודיעו באתר שההרשמה נסגרה. טרם שבתי לאימונים ועדיין לא הייתי בשל להחלטה מחייבת. נרשמתי רק כדי שהאפשרות לא תישאר תיאורטית. אייל אמר שאם כבר נרשמתי, כנראה שארוץ. הוא צדק.
לפעמים, אחרי מרתון לא טוב, מגיע מרתון טוב, אבל לפעמים לא – או שאולי "הכל בראש" ומנצח רק זה שיודע לסבול. כמה שבועות לאחר ריצת מרתון, צפויה נפילה ביכולת. הוסיפו הצטננות ארוכה בסוף ינואר ועוד לפני שחזרתי להתאמן, נותרו רק תשעה שבועות למרתון, ואני "עגלה", לא סוחב.
9 שבועות של שכרון חושים
התחלתי בריצת אינטרוולים של 1,000 מ' באצטדיון. אני הרחק מאחור, בקושי ב- 4:07 דק'. אין זמן. כעבור כמה ימים, ריצת 32 ק"מ בפארק הירקון, השריר הארבע ראשי ברגליים "מעלה עשן" כבר אחרי 20 ק"מ, אבל התעקשתי וסיימתי לאט. מרתון פריז נראה רחוק מאי פעם. אם אני מתמודד ברצינות, צריך כבר היום לקבוע בדחיפות מועדים לריצות הארוכות מאד.
כעבור שבועיים הקפנו ארבע פעמים את הר איתן. שחר ארגמן, עפר, שחזר מהסקי עם כתבה על תורת היחסות, ואלי שבדיוק הצטנן. עפר שועט בעליות ההר קדימה ואני מבחין שהפעם הוא בכושר שיא. לפני עוד כברת דרך משמעותית באימונים כדי להדביק אותו.
כעבור שבועיים נוספים אנחנו רצים עם חגי עשת במסלול עליות של חצי מרתון ירושלים. בעלייה מיער ירושלים למוסד יד ושם, אני דוחף ומרגיש שיפור. פריז מתקרבת. החברים של עפר הזמינו לינה במלון הנמצא 300 מטרים משער הניצחון. מלון לא מפנק אבל קרוב מאד לזינוק ולסיום. הצטרפתי.
שבועיים לפני כל מרתון אני נוהג לרוץ עשרת אלפים מטרים על המסלול, כדי לבחון את היכולת האירובית. הכוונה לרוץ בקצב 4:15 דק"מ אבל דב מושך אותי להגביר והתוצאה 41:34 דקות. סימן מעודד. דב מזהיר אותי לא להיות שבע רצון אלא להמשיך להשקיע. התאמנתי רק שמונה שבועות, כתשעים ק"מ בשבוע. הכנה קצרה ודחוסה, מתבססת על ההכנה המצטברת למרתון טבריה. נותר שבוע למרתון.
צורך הרסני דוחף אותי להשקיע ולרוץ 22 ק"מ, בניגוד גמור להמלצות בכל המאמרים. בשבת בבוקר אני רץ עם שחר מהרצליה לווינגייט, לאורך החוף המחוספס, מטפסים על המצוק וחוזרים מלמעלה בשבילי החול הטובעני. "חוכמה" קטנה מאד שבוע לפני מרתון. בערב אני חש בכאבים מאחורי הברך ומתקשה לקפל את הברך בהליכה. טיפולי קרח בלילה ובבוקר. כל ערב ריצה איטית על המכונה שמסתיימת בכאבים לאחר 4 ק"מ. שלושת ימי הדלדול עוברים בחרדה. בהדרגה מסתמן שהפציעה מתחילה להרגע.
פריז לא מחכה לי
יום שישי אחה"צ בפריז, גשם דק טורדני. קר. זוכרים את ההמלצות של נחשון שוחט, שבמרתון פריז אשתקד קבע שיא 2:36 שע' ? אני נועל נעלי אימון ורץ ריצת חימום לכיוון קו הסיום באבניו פוש ומשם ליער בולון. רק מחר יצבעו את קו המסלול. אני מנחש את הפניות בעזרת המפה ומאתר את סימני המרחק הצבועים בטורקיז. בנקודת 40 ק"מ אני שב על עקבי ומסתפק באימון של שישה ק"מ. תחזית מזג האוויר המעודכנת למרתון היא 6 מעלות בזינוק, 10 מעלות בסיום, רוח סבירה ולא מציקה, ללא גשם.
בשבת אחה"צ אני מסדר את בגדי הריצה, מתגבר בחולצה ארוכה להתחלה, כסיות, שלושה שקיקי ג'ל, ווזלין למניעת שפשופים. שולף את הצ'יפ ועומד לקשור אותו לנעליים. הפתעה רעה. אני מבחין שהנעליים "הצהובות" שהבאתי למרוץ אינן הנעליים המיועדות למרתון, אלא נעלי בד קלות, שכבר אינן בולמות ואחיזת הרגל בתוכן רופפת מדי. לאחר דקת תדהמה אני מבין שאין כבר מה לעשות. אני כבר כאן, מחר ארוץ בנעליים הקלות והשחוקות האלו. זה מה שיש, צריך להפוך חסרון ליתרון.
לקראת סוף המרתון, בריצה על האבנים המחוספסות ביער בולון, אני צפוי לאבד את התחושה בכפות הרגליים. אחרי המרתון אסבול משלפוחיות באצבעות וכאבים בגיד אכילס.
יוצאים לדרך
הזינוק ברבע לתשע בבוקר. קפה ומאפה שעתיים לפני, בשבע ועשרים אני מגיח החוצה אל הקור, לריצת חימום קצרה, בכיוון שער הסיום. המוני רצים מתגודדים מאחורי שער הניצחון, מתארגנים בקור, מתלבשים או בדרך לשמירת החפצים. עשר דקות ריצה בנעליים המאכזבות, אני מתמלא ספקות וחומק חזרה למלון.
בזכות הקירבה לקו הזינוק, אנחנו יוצאים החוצה רק ברגע האחרון, חצי שעה לפני הזינוק. 35,000 רצים עומדים בשאנז אליזה, משער הניצחון ולאורך חמש מאות מטרים. כדי לזנק יש צורך להכנס ל"מכלאה" לפי הצבע שעל מספר הרץ. מאחור עומדים הוורודים, לפניהם הירוקים, הסגולים, הכחולים, הצהובים, האדומים (שלנו), אח"כ הרצים בעלי הישג מתחת 3:00 שע'. בראש כולם, על קו הזינוק עצמו, עומדים רצי העילית (ובתוכם אסף בימרו, אלי בייקדי ומיכה לנג מישראל). ב"מכלאה" שלנו לבעלי התווים האדומים, עומדים בעלי ההישגים בין שלוש לשלוש ורבע שעות.
צפוף, עוד עשרים דקות לפנינו, רצים במקום. החבר'ה מתקלפים מהביגוד החם. אני נשאר בכסיות ובחולצה הנוספת. לרשותנו רק שני תאי שירותים, משחררים עודף משקל על משאית חונה בסימטה. גם אם פולה רדקליף היתה עושה זאת לידי, לא הייתי מזכה אותה במבט.
ירית הזינוק, אנחנו מתקדמים לשער, מדלגים על ערמות בגדים ופסולת. שוו בנפשכם במה מדשדשים הבאים אחרינו, האחרונים יגיעו רק בעוד 16 דקות. 33 שניות מיריית ההזנקה, אנחנו דורכים על השטיח ונשמע הצפצוף. הריצה בשאנז אליזה בירידה, הכביש רחב ומחוספס, חוסר החימום מורגש ויש לי קושי קל בנשימה.
ריצה בקצב אחיד
עפר אומר שהקצב נכון, בדיוק 4:30 דק"מ. זהו הקצב שבו אנחנו מתכננים לרוץ לאורך כל הדרך. אם יישאר כוח, נגביר ברבע האחרון. אני רץ קבוע לשמאלו של עפר, זה נוח לי ונוח לו. מייד מגיעה ההקפה סביב כיכר הקונקורד, מהומה קטנה ואנחנו שוב ביחד. עפר אחראי על חישובי המהירות. אנחנו דוהרים בקצב מהיר מדי בחמש שניות לק"מ אבל איננו מצליחים להשתלט על כך. ברחוב ריבולי ליד הלובר, אני מציע לעפר להוביל לאט יותר ואני ארוץ מאחורי גבו. זה מחזיק מעמד רק כמה עשרות מטרים ואנחנו שוב מגבירים.
כבר שמונה ק"מ, קהל רב סביב כיכר הבסטיליה. הדרך נפתחת סוף סוף. שני צוותים רצים ודוחפים אלונקות רכובות על גלגלים הנראות כמריצות. השלט מציין את שם בית החולים ובמרכז כל אלונקה ישוב נער או מבוגר נכה. הרצים מריעים להם בקריאות עידוד.
בנקודת העשרה ק"מ מוצעים מים, בננות ותפוזים. ג'ל ראשון נשלף מהכיס. עומדים להיכנס ליער ונסן. משני צידי הדרך צפוף מאד, אלפי מלווים מריעים, לך תמצא את קבוצת המעודדות שלך. ברגע האחרון אני מבחין בנועה בתי, מאוחר מדי לצילום. נועה ורינה אשתי יחצו את הכביש וימתינו לנו בנקודת חצי המרחק.
אנחנו מחוץ לעיר, באזור פתוח ביער. עשרות פורשים הצידה לשחרור עודפים. רוח קרה, טוב שנשארתי בחולצה הארוכה. חולפים על פני טירה מרשימה, טירת ונסן. לאורך הדרך כמעט שאין קהל. מספר תזמורות ניצבות ומנגנות שירי לכת. עוד לא עברנו עשרה מייל ואני כבר מרגיש את השריר הארבע ראשי ברגליים. סימן מדאיג אבל "אף מלה למורגנשטרן".
רוב הק"מ מהירים מדי, חוץ מ"איטי" אחד באזור ה- 17. יתכן שהסימון שגוי. בק"מ התשעה עשר פונה אלינו רצה בעברית ומזדהה כלוריס מנדלוביץ. יותר לא נפגוש רצים מישראל. לוריס מתרחקת לפנינו, ואנחנו, קטני אמונה, מעריכים שהקצב שלה מהיר מדי ונשארים מאחור. למרות זאת נבחין בה בתמונה משותפת לשלושתנו בנקודת חצי המרחק. מבדיקת התוצאות בסיום, מסתבר שהיא הגבירה והקדימה אותנו בכחצי ק"מ. כל הכבוד. כוכבת.
צפוף ושמח בחצי המרחק
יוצאים מהיער וחוזרים לעיר. בנקודת חצי המרחק (21.1 ק"מ), הרחוב צר והמכוניות החונות לאורכו, גורמות לקהל לרדת לתוך המסלול. תזמורת עידוד על בימה קטנה. אווירה עליזה של פסטיבל. נועה מטפסת על רכב חונה ומצליחה לצלם אותנו. אנחנו במיקום כללי 3,426. עפר מציין שיש לנו כחצי דקה של יתרון, 1:34:33 שע'. עבורי זה דווקא סימן לדאגה, רצנו מהר מדי. חלפו עשרים ושלושה ק"מ, עפר אומר שהוא מרגיש מצוין. אני מפטיר ש"יהיה טוב".
שוב כיכר הבסטיליה, הפעם עם הפנים למגדל אייפל, לאורך הגדה הימנית. מדי פעם אנחנו חולפים על פני רצים ומתריעים ב"פארדון". נוהג אחר הוא נגיעה קלה באצבע, בגב או בכתף. ההתחשבות ההדדית נהדרת.
חלפנו על סימן עשרים וחמישה ק"מ, עפר שוב מציין שאני דוחף מהר מידי ושואל אם אני רוצה לפרוץ קדימה. אני משיב שאין לי שום תוכנית כזאת ושאני חושש שאם אאט, לא אוכל להגביר חזרה.
יורדים למנהרות שלאורך הנהר. תאורה אפלולית צהבהבה. האוויר חם. בכל יציאה ישנה עליה קטנה אבל זה חולף מהר. גני טילרי מימיננו ומאחורינו. בכיכר ורסובי (ורשה), ברחבה שבין ארמון שאיו לבין מגדל אייפל, ממתין ריכוז קהל גדול. כולם מנופפים בידיהם בלונים ירוקים מאורכים, כמו במשחקי NBA.
ג'ל שלישי ובקבוק מים. שותים מספר לגימות תוך כדי ריצה. בעקבות החוויות מטבריה, החלפתי את סוג הג'ל. כעת הוא נוזלי ונבלע בקלות, בחוץ רשום "האמר ג'ל בטעם תפוז" אבל הטעם והמראה דבשיים לחלוטין. החשש מכאב בטן מתבדה. מאז חצי המרחק, התקדמנו מאתיים ושלושים מקומות ואנחנו במיקום כללי 3,196.
המרוץ האמיתי מתחיל
סוף סוף התחממתי, אחרי 31 ק"מ אני מסיר את החולצה הרטובה. בכל פעם שאני מסיים את השתייה מהבקבוק, אני לובש מחדש את הכסיות. אני חושש מהמשבר הצפוי בקרוב, מקפל את החולצה לכדור ומחליף בין הידיים.
ברחוב הצר בק"מ ה- 33 איננו פוגשים את צוות המעודדות. אני מתעכב כמה שניות כדי לפרוס את החולצה על גבי רכב חונה, כדי לסמן להן שלא ימתינו לנו. בפועל הן העריכו שלא יספיקו להגיע בזמן ותחת זאת התייצבו בקו ה- 42.
מתקרבים למתקני הטניס של רולאן גארוס. כאן חווה נחשון שוחט אשתקד את המשבר ונחלץ ממנו. עד ה-35 אני מחליף כמה מלים עם עפר אבל בפנים מתקשה להחזיק בקצב הריצה ומתכונן למשבר. מה יהיה, שוב תהיה נפילה ב- 35 ושוב אדרש לסיפורים ותירוצים ? עפר מתבונן בשעון ומכריז שיש לנו כבר יתרון של יותר מדקה. אני מבין את המשמעות, אבל יודע שההאטה עלולה להגיע ולכן נמנע מלבטא זאת בקול רם.
שבעה ק"מ ודי
ביער בולון הכביש עשוי מאבנים קטנות ולא חלקות, מהסוג שמכונה באנגלית קובל סטון. הרגליים כואבות מאד. בדחף פנימי וללא תכנון קודם, אני מחליט לדלוק אחר לובש חולצה אדומה, לכנוס אליו וכך להתגבר על המשבר. הוא בולט בין כל הרצים ואני מצליח לשמור על קשר עין איתו. כשאני מתקרב אליו מאחור, עוד לפני שאני מדביק אותו, אני בוחר כבר את "הקורבן" הבא. אם אין רץ בגופיה אדומה, אני בוחר בצבע בולט אחר, כתום, צהוב זרחני ופעם אחת מתפשר על גופיה ירוקה. אחרי כל חמישה "נרדפים" כאלו, עובר לו בינתיים ק"מ.
לא רק שלא האטתי, אלא שהמהירות הוגברה. העורף נוקשה וקשה לי להפנות את הצוואר, אינני מבחין בעפר אבל בכל פעם שאני קורא לו, הוא משיב לי ממש לידי, כנראה מאחורי. ב- 38 יש עיקול, משמאלי אני שומע "קדימה, יובל", מסתובב אחורה ומזהה בקהל את זהבה שמואלי. תודה.
אובדת לי התחושה בכפות הרגליים אבל צריך לסבול עוד קצת, עוד עשר דקות מסיימים. לקראת ה- 40 כנראה שיצאתי מהריכוז, קריאה של עפר ואני לידו, דורכים יחד על השטיח. נותרו רק עוד 2,195 מטרים.
תוצאת ה-3:09 כבר נראית בהישג יד. רק לא להאט. עוד כמה גופיות אדומות וגם תוצאת 3:08 שע' תהפוך לאפשרית. סימן ה-41 על הכביש כבר מאחורינו, כפי הנראה הגברנו לקצב 4:20 דק"מ. עפר מאיץ עוד יותר. כמטרה אני בוחר כעת את מכנסיו האדומים. כבר רצתי כאן לפני יומיים. עוד חמש מאות מטרים. אינני מצליח להדביק אותו אבל הוא בטווח קצר. הוא כבר מקיף את הכיכר ואני רק חוצה את הכביש אליה. יוצאים מהכיכר אל קו ה- 42. רינה מצלמת אבל אינני מבחין בה. מעולם לא הייתה לי פסיעה רחבה כל כך, אני מתאמץ. עפר בורח לי ואני מנסה להדביק אותו.
שער הסיום, שטיח ואחריו עוד שטיח. רק כעת אני לוחץ על השעון, ועובר להליכה. נגמר הסבל. השעון מורה על פחות מעשר שניות מעבר ל- 3:08 שע'. תוצאה שאפילו לא חלמתי עליה. לא צריך לחלום, רק להשתדל.
לאורך אבניו פוש, שולחנות עמוסים בתפוחים, בננות ותפוזים. כמו לאורך כל המסלול, חסרים המשקה האיזוטוני ופינוקים אחרים. מגישים לכל אחד פונצ'ו כתום מניילון, להגנה מפני הקור. השמש מפציעה ודומה שמתחיל להתחמם. כבר שתים עשרה בצהריים. אני הולך החוצה בקושי, לכיוון שמירת החפצים ומפגש המשפחות. למרות שכל אזור הסיום מאורגן, מגודר ומוקף בשערים, נוצר פקק אנושי בלתי עביר ביציאה. הסדרנים אינם מצליחים להשתלט על הקהל וכל המלווים צובאים על הפתח וממתינים ליקיריהם. דוחק ואי סדר רב, היציאה אורכת דקות ארוכות.
ליד מפגש המשפחות, מוטלים על האדמה חמישה מזרנים דקים ועליהם שכובים מספר רצים. המסז'יסטים שגוחנים מעליהם, פועלים בשיטת "סימון" כל השרירים והאיברים הכואבים, במגע מרפרף בלבד. המטפל שלי מסייע לי להתהפך מצד לצד, התחושה משעשעת. הוא איננו נוגע או לוחץ אלא רק מעביר יד נוגעת לא נוגעת. גם זה לטובה. הוא מתעניין מהיכן אני ומספר לי שזו שיטת טיפול ייחודית, שהם מהכנסיה הסיינטולוגית ושאביו יהודי.
מפגש עם צוות המעודדות והצילום. חוויות מהמרוץ. בדרך לשער הניצחון, המוני דוכנים ממונעים של שיפודים, שווארמה וסנדביצ'ים, המבטא הערבי שולט בכל. המלון קרוב מאד.
אחרית דבר
למעט קריאה אחת Giga לעברי, לא נתקלתי בקריאות עידוד מהקהל. יש לציין את המספר הרב של התזמורות שניגנו לאורך הדרך.
לאחר מספר ימים, אני עובר על אתר המרוץ ומחפש מעט סטטיסטיקה. האתר די ירוד. יש בו זמני ביניים רק בשלוש נקודות מרחק (10 ,21.1, 30). במגה-מרתונים התרגלנו לקבל זמני ביניים לכל חמישה ק"מ. אי אפשר להציג מידע לפי חתכים כמו ארצות המוצא או קבוצות הגיל. פנייה טלפונית אל משרד דובר המרתון אימתה את המידע, שרק 28,857 איש סיימו את המרוץ, מתוך 35,000 נרשמים. כל נרשם שישי בערך, לא זינק, או לא סיים את המרוץ. 63 איש מסיימים מישראל, 59 רצים וארבע רצות.
בתחתית הטבלה של תוצאות הנטו נמצאת הרצה שסיימה ב- 6:17:16 שע', כפול מזמן הריצה שלי. כשביעית מכל מסיימי המרתון היו נשים (4,198).
ב-12 הק"מ האחרונים התקדמתי ועברתי כאלף רצים, סיימתי במיקום 2,175 לפי סדר ההגעה (כשבעה אחוז מההתחלה). המחצית השנייה הייתה מהירה בדקה מהמחצית הראשונה. בקטיגורית הסניורים 50-59 אני במקום 184 מתוך 4,117.
התוצאה הרשמית שלי 3:08:09 שע' נטו. שיא אישי. שיא אישי גם לעפר, שהקדים אותי בשבע שניות. הערב כבר ארשה לעצמי ללגום בירה צוננת. אין כמו הבגטים הפריכים של פריז.
