עודד דנון ניצח במרתון אופני ההרים, "אתגר הגבעה" ה- 4 שנערך
בקבוצת גבע ביום שישי, 22 באפריל 2011 , בסיוע מפעל בקרה, קבוצת
גבע והמועצה האזורית גלבוע.
מאת:אייבי גילת וקובי פורת
התחרות למרחקים של 28 ק"מ,56 ק"מ ו- 84 ק"מ יצאה לדרך במזג אויר אביבי. בסיום ההקפה הראשונה נוצרה קבוצת חוד של ארבעה רוכבים אליעד דניאל, אלוף ישראל במרתון אופני הרים, עודד דנון מנצח המרוץ בשנת 2009 בנימין שמידט ורון שמעון.
זינוק עילית- מזג אוויר אביבי
בהקפה השנייה עודד דנון ואליעד דניאל פתחו פער של כדקה וחצי על רון ובנימין. אבל, במהלך טקס חלקות הפרסים נפתחו ארובות השמים והחל גשם שוטף של כ- 15 דקות.
צילום: שי אלוני
הגשם הפך את המסלול לעיסת בוץ דביקה שמנעה מרוב הרוכבים, אשר עדיין היו על המסלול, להמשיך לרכב. עודד דנון סיים ראשון בזמן מצויין של 3:40 שעות לפני רון שמעון ואליעד דניאל שהגיע מותש בריצה.
במסטרס פרו ניצח עמוס גרי (למרות אוזן שבורה בשלדה).
במקצה ל 56 ק"מ ניצח רוכב הג'וניורס רועי גולדשטיין לפני עומר שובי ואלעד כהן.
סיכום של קובי פורת מארגן המרוץ
זו לא שגיאת כתיב, זה היה האתגר האמיתי. הלחץ החל ביום חמישי, סימנו את המסלול במזג אויר מדהים, שמים צלולים, בלי רוח, טמפרטורות על גבול הקריר. כדורים פורחים ואיזה נץ שליווה אותנו לכל אורך הדרך ממרחק יריקה.
הכל נראה מושלם לקראת יום שישי. לקראת הצהרים התחלתי לקבל סמסים בהולים בנוגע לגשם הצפוי. בהתחלה לא כל כך הבנתי על מה ולמה כי התחזית מיום רביעי לא היתה בכלל בכיוון אבל לאט לאט עם התחזית מהרדיו הבנתי שצפויות בעיות.
המסלול, לאלו שסיימו מוקדם, לא סובל מים והוא העדות על החיבור בין החקלאי לאדמתו. טיפה גשם והקרקע הופכת לדבק 3 שניות. כבר חוויתי את זה יותר מפעם אחת וזה גם עלה לי במעביר XTR אחד לפחות.
קובי פורת מעניק את הגביעים למנצחים בקטגוריה- 50+
ההתלבטות לא פשוטה, מצד אחד לבטל את הכל ולא לקחת סיכון מצד שני להמר שנצליח לשרוד. החלטתי להחליט בבוקר. מיותר לציין שבלילה לא ישנתי. בארבע בבוקר השמים בהירים, הכביש יבש ואין רוח, כך כל הדרך לגבע. יפתי ויהודה יורדים לשטח עם הטנדרים, הדיווח: הכל תקין. אני מחליט שמזניקים.
הרוכבים הראשונים מסיימים את ההקפה הראשונה, קצת לאט 1:15 שעה. האם הקרקע בעייתית? הם נראים נקיים. אחר כך מגיעים רוכבי הג'וניורס הראשונים 1:11 שעה. זה כבר קצב טוב. כלומר, הראשונים שומרים כוחות.
הלחץ יורד, אני מתחיל להירגע. אין שאננות, כל הזמן מסתכל מערבה. לקראת 11 אני כבר רואה את השחור מתקרב. מתקתק את הטקס, איש ההגברה עומד בהיכון לחטוף לי אותה עם הטיפה הראשונה. את הפודיומים האחרונים אני עושה בשירות עצמי.
ברגע שהטקס נגמר, הטלפון הראשון של רוכבים תקועים. מתחילים לחפש רכבי חילוץ. הערכה ראשונה כ 30 – 40 רוכבים בשטח.
עודד דנון מגיע כמו מלך, 3:40 שעות זמן מדהים. איפה אליעד, אני שואל. שתי דקות אחרי הוא עונה. אחרי כמעט חצי שעה מגיע רון שמעון ברכיבה. איך? תשאלו את נתנאל שהגיע 17 דקות אחרי זה.
בין לבין מגיע אליעד תשוש לגמרי כשהאופניים עליו. גם עמוס גרי מגיע, עם אוזן שבורה. עצבני, עוד רגע הורג אותי… אחרי כמה עוגיות קוקוס הוא נרגע.(אגב, היתה רוכבת עם חולצת מסטרס חיפה שהיתה יותר עצבנית עלי ואפילו לא ירד עליה גשם)
זהו, מכינים רשימה, מי עוד לא הגיע. בודקים את המספרים שהחזירו החברה מהמקצה העממי כדי לוודא שהם לא בשטח. הרשימה מצטמצמת, בנימין שמידט מגיע על כף של טרקטור, אבא שלו מצלם.
אני נוסע למגרש החנייה, לראות אם יש כאלו שהגיעו בלי לדווח. שניים שלושה טלפונים לכאלו שלא נמצאו עד שזהו מצאנו את כולם, מתחילים לפנות את המסלול שכבר יבש ורכיב לגמרי.
לסיכום, חבל שהגשם לא התחיל חצי שעה מאוחר יותר ומזל שלא התחיל חצי שעה קודם. טוב שלא ביטלתי, לפחות הרוב הצליחו לסיים ונהנו וגם אלו שפונו לקחו את זה בתור חוויה.
מה בשנה הבאה? זה יום שישי ה -13. אולי אחפש תאריך אחר…
