לא היה חסר הרבה כדי שכריסי וולינגטון תהיה עוד אישה ממוצעת, אבל לגורל היו תוכניות אחרות לגמרי עבורה. יוסי מלמן על אשת הברזל הבריטית
מאת:יוסי מלמן
קשה לתאר במלים את ההישג של כריסי וולינגטון, מחזיקת שיא העולם בטריאתלון אשת הברזל. הדמיון מתקשה למצוא את הדימוי או ההשוואה הראויים למה שהשיגה בתחרות שהתקיימה ביום ראשון האחרון ברוט, ליד העיר נירנברג.
דמיינו אישה שתרוץ מרתון בשעתיים ועשר דקות, או שתזכה באחד מחמשת המקומות הראשונים בטור דה פראנס. איזה כתרים היו קושרים לראשה? באיזה קלישאות היו מתארים את הישגה? לא ייאמן? בלתי נתפש?
כריסי ווילינגטון – שיא עולמי חדש באיש הברזל
אבל וולינגטון היא אשת ברזל צנועה שעוסקת בענף ספורט שלא זוכה לחשיפה לה הוא ראוי, ועל כן רק מעטים זכו לשמוע על מה שעשתה במו ידיה ורגליה, תוך שהיא מציגה נחישות וכוח רצון אדיר. היא שברה את השיא העולמי (שהיה שייך לה), כשקבעה 8:19:13 שעות, זמן בו הספיקה לשחות 3.8 ק"מ, לרכוב 180 ק"מ על אופניים ולרוץ מרתון שלם (42.195 ק"מ). היא ניפצה את שיאה הקודם בכמעט 13 דקות והגיעה למקום השביעי בדירוג הכללי בתחרות. המשמעות: רק שישה גברים השיגו תוצאה טובה יותר, מתוך 3,100 המשתתפים.
פירוט של תוצאות הביניים שהשיגה רק מחדד את יכולתה הפנומנלית של האתלטית הבריטית. היא שחתה בתעלת המים המחברת את נהר הדנובה לנהר הריין בכחמישים דקות, רכבה את המסלול – חלקו בעליות – ב-4:36 שעות (ממוצע של 39 קמ"ש), ורצה את המרתון ב-2:48 שעות. רק כדי לסבר את האוזן, שיאה הישראלי של רצת המרתון נילי אברמסקי עומד על 2:34 שעות. וולינגטון גמאה את המרחק כשהיא סובלת מעייפות מצטברת של יותר מחמש שעות של שחייה ורכיבה.
במהלך התחרות הזדמן לי לרוץ במסלול מקביל לזה של המתחרים, שעבר במעבה היער שליד התעלה. ראיתי אותה מקרוב בקילומטר הראשון של התחרות. פניה מתוחים ורציניים, מבטה ממוקד מטרה, רגליה רזות אך שריריות. היא רצה בקצב של ארבע דקות לק"מ. אני יודע זאת כי ניסיתי להיצמד אליה. בעבר הייתי מצליח לרוץ 10 ק"מ בקצב הזה. כיום, אם אני מצליח לרוץ 2 ק"מ בזמן כזה, הרי שמדובר ביום טוב. לאחר כמה מאות מטרים ירדתי לקצב של 5 דקות לק"מ, בעוד היא המשיכה בשלה לעוד 41 ק"מ. בשלב מסוים היא אף ירדה מארבע דקות לק"מ. תופעה.
איזון של ג'ירפה
כריסטין וולינגטון נולדה ב-1977 בנורפולק, 150 ק"מ צפונית ללונדון. בילדותה היא עסקה בכל סוגי הספורט ובמיוחד בהתעמלות. "היתה לי קואורדינציה ואיזון של גור ג'ירפות", היא מעידה על עצמה בבלוג האישי. בהמשך היא עברה לשחייה אך לא הצטיינה במיוחד, ואז עלתה על מסלול חיים שאיים להפוך אותה לאישה ממוצעת.
אך היא בכל זאת היתה שונה. וולינגטון, שלמדה גיאוגרפיה באוניברסיטת בירמינגאהם, עשתה טיול תרמילאים בארצות שונות ברחבי העולם ופיתחה מודעות חברתית ופוליטית. היא התנדבה לעבוד בקרב מחוסרי בית, ועד היום היא מעורבת בפרויקטים שקשורים לאיכות הסביבה ומגייסת כספים למלחמה בסרטן.
לאחר שהשלימה את התואר השני בלימודיה היא מצאה עבודה במשרד לאיכות הסביבה ובשעות הפנאי החלה לטפח את תחביב הריצה. ב-2002, כמעט ללא אימונים ("אימנתי את עצמי"), הגשימה חלום וסיימה את המרתון הראשון בחייה, מרתון לונדון, בתוצאה של 3:08 שעות – תוצאה לא רעה בכלל עבור חובבנית.
לטריאתלון הגיעה ב-2003, לגמרי במקרה. בעקבות תאונת דרכים שהשביתה אותה מריצות היא החלה לשחות, ובעצת ידידה רכשה זוג אופניים פשוט והחלה לרכוב. לאחר שהחלימה חידשה את אימוני הריצה והפכה לטריאתלטית. "חשבתי להתמקד במרחק האולימפי", אמרה בעבר, "חלמתי שאולי אצליח להשיג את הניקוד הדרוש כדי לייצג את בריטניה".
זמן מה לאחר מכן קיבלה וולינגטון החלטה אסטרטגית ומשמעותית בחייה: להפוך לספורטאית מקצוענית. היא לקחה הימור עצום והתפטרה מעבודתה, ללא ספונסר או אמצעים לקיים את עצמה. אך הנחישות וההתמדה – סימני ההיכר של מתחרי הטריאתלון – דחפו אותה הלאה.
ב-2008, כשהבינה שלא תגיע לאולימפיאדה ושהיא נועדה למרחקים ארוכים יותר, היא החליטה לנסות להיות אשת ברזל. זה קרה לאחר שפגשה בחורה שלקחה חלק בתחרות כזו. "בהתחלה אמרתי לה 'מה, אחרי שחייה של 4 ק"מ ורכיבה של 180 ק"מ את עוד מסוגלת לרוץ מרתון?'", נזכרת וולינגטון בתגובה האופיינית למי ששומע בפעם הראשונה על הענף החריג הזה.
השאר כבר היסטוריה. תוך חודשים ספורים התחרתה לראשונה בתחרות אשת הברזל בקוריאה, וניצחה. מאז היא עמדה שלוש פעמים בראש הפודיום בתחרות בהוואי, שנחשבת למעין אליפות עולם בלתי רשמית בענף. היא שברה את שיאי העולם פעם אחר פעם, ומיצבה את מעמדה כספורטאית-על.
"הגדרתי מחדש לעצמי ולאחרים את הגבולות של מה שאפשר לעשות", אמרה לאחר שחצתה את קו הסיום בתחרות האחרונה. למעשה, היא הגדירה מחדש את הגבולות של הספורט הנשי בכלל.
