לכל כתבות ההכנה לקראת הספרטתלון: לכתבה 01 | כתבה 02 | כתבה 03 | כתבה 04 | כתבה 05 |

אתחיל את הסיכום בציטוט של אנדריי ננה (Andrei Nana), ראש המשלחת האמריקאית לספרטתלון, שסיים השנה את המרוץ בפעם השישית, דקות ספורות מהקאט-אופ. אני מאוד מזדהה איתו באופן כללי לגבי ריצות אולטרה מרתונים ובפרט לגבי הספרטתלון:

The Spartathlon is a mirror to the soul. Going through the race one can learn who he/she really is, that truth about ourselves we cannot see when you use different masks part of our social interactions. The race, the history, the pain, the exhaustion makes us receptive to truth, it makes us honest and it humbles us. At the end of it, we came out better versions of ourselves, hopefully better humans. The Spartathlon is the place where I feel totally at home

לספרטתלון יש את התכניות שלו. אריאל רוזנפלד | צילום: שירי אירם

סיכום ההכנות

לספרטתלון השנה הגעתי מוכן באופן אידאלי. התאמנתי באופן עקבי ורציף בעומס גבוה, הגוף שלי עמד היטב בעומס, תרגלתי (בדיעבד כמעט…) את הפרמטרים האופייניים למרוץ – זמן על הרגליים, תשישות, ריצות לילה, תזונה ושתייה, עצימות נמוכה ורלוונטית למרוץ והרבה מאוד… חום ולחות. הגעתי עם החשש והכבוד הראוי למרוץ ועם ביטחון לגבי ההכנה ותכנית המרוץ שלי. כמובן שכמו לחיים, לספרטתלון יש את התכניות שלו.

הערכות למרוץ

הגעתי יומיים לפני המרוץ יחד עם מלוויי היקרים, שירי אירם ודניאל ארגו (שליוו אותי גם בספרטתלון 2017) ופגשנו את שאר המשתתפים הישראלים – משפחת קראוז (גלעד שהשתתף, אבי ודגנית שליווי יחד עם אביגייל ואיילה ש״נולדו״ לספרטתלון), שליו ברוש והמלווה שלו סמי אסורדי. הגענו לקחת את ערכות ההשתתפות ושמחנו על ההרגשה הביתית מצד המארגנים. שמחתי והתרגשתי לראות עמוד עם שמי בספר מיוחד שקיבלנו לכבוד 35 שנה למרוץ.

הרגשה ביתית מצד המארגנים | צילום: שירי אירם

השיחה המדוברת בין כל הרצים והמארגנים היתה באופן טבעי לגבי מזג האוויר הצפוי. היה ברור שיהיה קר וגשום, אבל לא היה ידוע עד כמה, למשך כמה זמן ובאלו חלקים במרוץ. תרגלתי ריצה עם מעיל אטום לגשם, והחלטתי שלא אלבש אותו בזינוק, אבל אקח אותו איתי (מקופל בכיס) למקרה שאזדקק לו.

0-103 ק"מ

ב-100 הק"מ הראשונים של המרוץ תנאי מזג האוויר היו נוחים מאוד עבורי. גשם ורוחות לסירוגין, אפור וקר. הרגשתי מצוין והכל התנהל לפי התכנית מבחינת עצימות, תזונה, שילוב הליכה וכו׳. פגשתי את דניאל ושירי בתחנות המלווים בקילומטרים 42, 80, 93 ו-103 והמשוב מהם היה שאכן אני נראה טוב מאוד ואפילו טוב יותר מאשר ב-2017 בנקודת הזמן הזו. צברתי בשלב זה כבר מרווח ביטחון של למעלה משעתיים על הקאטאופ, ובמאמץ יחסית לא גבוה. לקחתי פנס ופנס חלופי כהערכות ללילה ומאחר והגשם התחיל להתגבר והטמפרטורות החלו לרדת לבשתי את המעיל

ב-100 הק"מ הראשונים תנאי מזג האוויר היו נוחים | צילום: שירי אירם

103-140 ק"מ

קצת אחרי נקודת ה-100 ק"מ התחיל גשם זלעפות. מעבר לחוסר הנוחות בריצה עצמה, גם השוליים בדרכים הוצפו ובשבילי העפר גם התמלאו בבוץ. כמעט והחלקתי מספר פעמים. הגעתי לתחנת המלווים בק"מ 123 ולבשתי עוד שכבה. התנאים רק הלכו והחמירו ככל שהזמן התקדם ובתחנת המלווים הבאה בק"מ ה-140 לבשתי עוד 2 שכבות כי כבר התחלתי לחשוש מהיפותרמיה. בדיעבד התברר לי שכ-20 דקות לפני שהגעתי לתחנה הזו, שירי ודניאל עזרו לרץ שוודי (שהכרתי ממרוץ 100 מייל חומת ברלין) שהיה ממש במצב רע ואוששו אותו לפני שפונה מהמרוץ בנקודה הזו יחד עם רצים נוספים.

התנאים רק הלכו והחמירו ככל שהזמן התקדם | צילום: שירי אירם

140-172 ק"מ

יצאתי מנקודת ה-140 ק"מ ו״חישבתי מסלול מחדש״. בשלב זה הגדלתי את המרווח שלי מהקאטאופ למעל ל-3 שעות. לעומת זאת ראיתי שאני מתחיל לקבל צמרמורות קור ושהגוף באופן כללי נמצא בסטרס. לא רציתי בשום שלב לסכן את הבריאות שלי והחשש העיקרי היה כמובן מהיפותרמיה. עם זאת, היה חשוב לי מאוד לסיים את המרוץ (ולא, לא ״בכל מצב״). ניתחתי את כל אחת מההחלטות שמקבלים מכאן ועד הסיום (לרוץ או ללכת, לאכול יותר/פחות, לשתות יותר/פחות, לבוש וכו׳) בכדי להגיע בריא, שלם ו..בזמן לספרטה, שעדיין מאוד רחוקה.

למרות שמתחממים יותר בריצה מאשר בהליכה, ושריצה גם מהירה יותר, העדפתי ללכת. בעיקר בכדי להוריד את העומס הכללי על הגוף ולשמור כוחות גם למאבקים שיהיו בהמשך. בפעם הראשונה בחיי עצרתי בכל תחנת הזנה ושתיתי משהו חם – קפה/תה/מרק ירקות או אפילו מים רותחים בלי כלום. אחרי טיפוס הכביש הארוך בין ק"מ 148-159 הגעתי אל בסיס ההר ודניאל עדכן שאני נראה הרבה יותר טוב מאשר בק"מ 140. התחלתי את הטיפוס הארוך (למעלה מ-800 מ׳), התלול והמתפתל והגעתי לנקודת ה-100 מייל בקצה ההר בקצת יותר מ-19 שעות, עדיין שומר על מרווח גדול מהקטאופ. היה ברור לי שבניגוד ל-2017, הפעם אני יורד את השבילים החלקים והתלולים מההר בהליכה והתרכזתי ב…לא להחליק ולדרוך בעיקר על אבנים ולא על עפר.

172-212 ק"מ

הגעתי אל דניאל ושירי בתחנת המלווים בק"מ 172 ועדכנתי אותם שאני ממשיך בעיקר ללכת ורץ רק בירידות תלולות בכדי לחסוך זמן. חישבתי באיזה קצב אני צריך ללכת מכאן ועד הסיום (שעדיין רחוק מאוד..) בכדי לסיים וזה היה עדיין קצב ״עבודה״. באימונים תרגלתי לא מעט הליכה וזה השתלם לי במיוחד הפעם מכיוון שהלכתי מהר יחסית. התחיל להאיר והיתה הפוגה קלה בגשם, אבל טמפרטורות נמוכות מאוד. המשכתי ללכת בנחישות בעליות ובמישור ולרוץ בירידות התלולות שאחרי 203 ק"מ, מזג האוויר היה סביר והרגשתי שהמצב משתפר.

212-246 ק"מ

בשלב זה הסופה חזרה ובגדול, כמויות גשם גדולות ורוחות עזות. הגעתי אל תחנת המלווים בקמ 223 ודניאל ושירי כבר היו ערוכים לבקשה שלי – ״עכשיו אלבש את כל מה שיש לנו. לא מפריע לי ללכת לאט יותר אבל רק להיות מוגן מהקור והגשם בלמעלה מ-20 ק"מ הארוכים שנשארו״. התלבשתי במספר שכבות מכף רגל ועד ראש ויצאתי לסופה להליכה שידעתי שתהיה יותר איטית ומאוד ארוכה. מצד שני היה ברור לי שהדבר היחיד שיעצור אותי מלהגיע לספרטה זו היפותרמיה ולכן אני חייב להגן על עצמי מפני הסכנה הזו. הגעתי אל ק"מ 235 ופגשתי גם את דגנית (אישתו של גלעד קראוז שהתחרה גם כן) שעודדה אותי לקראת ה-10 ק"מ האחרונים. דקות ספורות לאחר שיצאתי מתחנה זו (שממוקמת בתחנת דלק) התחנה התמוטטה ובדרך נס לא נגרם אסון.

ב-10 ק"מ האחרונים חשבתי כבר ש"לאונידס" ממש, אבל ממש, לא רוצה שנגיע אליו היום כי התחילו רוחות נגדיות עם משבים של למעלה מ-60 קמ״ש שבהן כמעט לא היה ניתן להתקדם כלל. התקדמתי צעד צעד, לפעמים מגן על הפנים שלי עם הידיים מענפים שמתעופפים. על המסלול היו רצים נוספים שכמוני זזו מצד לצד בכביש לפי כיוון הרוח. המשכתי להתקדם תוך כדי כך שאני שם לב שהתחנות שהיו אמורות להיות כאן כבר לא קיימות (הכל פשוט התעופף וקרס). באופן טבעי, כל מעמד הסיום היה כל כך שונה מהפעמיים הקודמות בהן השתתפתי. הפעם לא היו ילדים שליווי באופניים את 2 הק"מ האחרונים, לא היה וידאו באתר, השדרה המפורסמת בדרך אל הפסל היתה כמעט ריקה מקהל למעט מספר מצומצם של מלווים. עם זאת, זו הפעם שהכי התרגשתי כשהגעתי לבסוף אל לאונידס ובכיתי לא מעט מנקודת הזמן הזו ולמשך היומיים הבאים.

הפעם שהכי התרגשתי כשהגעתי לבסוף אל לאונידס | צילום: שירי אירם

סיכום

ספרטתלון 2018 היה שונה מכל מה שציפיתי לו. הסיבה העיקרית שאני אוהב את הריצה למרחקים ארוכים, עד כדי כך שהיא חלק בלתי נפרד מחיי, היא שאני מקבל בזכותה הזדמנות לתרגל סיטואציות אחרות בחיים. כמו בחיים, לפעמים דברים קורים כפי שתכננו וזה נהדר ואני נהנה ושמח מאוד כשזו הסיטואציה, ולפעמים הדברים קורים ממש אחרת. אני משתדל מאוד להתרכז רק בהחלטות ובמעשים שתלויים בי ו״להכיל״ את המצב בצורה הטובה ביותר. השנה קיבלתי הזדמנות להתמודד עם מרוץ קשה במיוחד ושינוי בתכניות שלי תוך כדי תנועה, ולמרות שהזמן שלי במרוץ היה האיטי מבין השלושה שהשתתפתי בהם והמיקום היה הנמוך ביותר, שמחתי מאוד על ההתמודדות הזו ועל השעות הארוכות שלי עם עצמי, בחושך, בסופה, בעליות ובקור. זו היתה עבורי חוויה עמוקה שבמהלכה יכולתי לחשוב על כל מעגלי החיים שלי ממקום מאוד טהור ונקי ואני מאמין ומקווה שהמרוץ הפך אותי לרץ יותר מנוסה, אבל בעיקר לאדם טוב יותר.
מה הלאה?

עוד ספרטתלון? בשנה הבאה? אי פעם? האמת היא שאיני יודע לענות על השאלות הללו כעת, ובדיוק כפי שמבצעים תקופת התאוששות פיזיולוגית לאחר מאמץ משמעותי, אני נוהג ״לפרגן״ לעצמי בכמה שבועות בהן אני לא קובע את המטרה הבאה וזאת גם בכדי שאוכל להמשיך ולעכל את החוויה שעברתי וגם בכדי שאגבש דעה לגבי היעד הבא מהסיבות הנכונות עבורי ולא ממקום רגשי מדי. אעדכן כמובן כמו תמיד כאן בשוונג.