אריאלה שיפנבאור-וייס החלה להתאמן בריצה במאי 2010. חודשיים לאחר מכן היא שכלה את אחיה, דני, באסון המסוק ברומניה. במילים שלה היא מספרת על התמודדות דרך הריצה ועל מרתון פריז אותו השלימה כשנה מאוחר יותר
מאת:אריאלה שיפנבאור-וייס
ספורט תמיד היה טבוע בתוכי וחלק בלתי נפרד מחיי. בילדותי שיחקתי טניס ולאחר הצבא התחלתי לרוץ באופן חובבני ולא סדור עם החברה הכי טובה שלי. הריצה הפכה למהותית יותר לאחר לידת ביתי השלישית, נועה. אז החלטתי "לחזור לעצמי" ובמאי 2010 הצטרפתי למועדון רצי רמת השרון בניהולה של זהבה שמואלי.
בתחילת הדרך, לא היו לי שאיפות מרחיקות לכת בעניין הריצה. המטרה הייתה לרוץ, ליהנות ולעשות משהו למען ההרגשה הטובה שלי…ולמען הגזרה שלי. התבוננתי על אלה "שעשו את זה", "המרתוניסטים", בסוג של יראת כבוד ולא באמת חשבתי שאגיע להישג הזה בעצמי.
אולם, כחודשיים לאחר הצטרפותי למועדון, פקד אותי ואת משפחתי אסון נוראי. אחי, אהוב ליבי, אל"מ דני שיפנבאור, נהרג בהתרסקות המסוק ברומניה. קשה לתאר את עוצמות הכאב, האובדן, ההלם, הבלבול, השבריריות שהפכו להיות חלק ממני מאז אותו יום.
בתום השבעה חזרתי לאימונים. זהבה שמואלי, המאמנת שלי, "חיבקה אותי" במובן הרחב של המילה. היא אישה פשוטה, חמה, בגובה עיניים. גם היא שכלה בן. היא יודעת מה זה "לעבור צד". היא הבטיחה לי שהריצה תעזור לי. אז סיפרתי לה שהחלטתי לעשות מרתון. היא אמרה לי שזו החלטה מצוינת. אני סיפרתי לה שדני אחי חשב בזמנו שזו החלטה לא מאוזנת. אז היא ענתה לי: "כדי להתמודד עם חיים לא מאוזנים צריך לעשות מעשים שהם כביכול לא מאוזנים"….אבל הבטיחה לי שתוך כדי המסע הזה אגלה שהריצה תהפוך לדבר הכי מאזן את מה שהולכת להיות השנה הקשה בחיי.
כך נכנסתי למסלול אימונים קבוע. 4-5 פעמים בשבוע. ריצה איטית אבל בטוחה. בים. בנמל. בפארק. ברחובות רמת השרון. בבוקר מוקדם או בשעות הערב. לפעמים לבד אבל בד"כ עם "החברים שלי מהריצה" – קבוצת אנשים מיוחדים במינם שהיו שם כל כך בשבילי. כך הפכה הריצה להיות אחד המקורות לאושר רגעי אך אמיתי ולתחושה של חיוניות. כן. בתוך העצב הנוראי היו לי גם רגעי איכות, אושר וסיפוק בזכות הריצה.
את האימונים הרשמיים למרתון פריס התחלתי בחודש נובמבר. כל חודש הגדלתי את נפחי הריצה ובמקביל כל חודש עלה מפלס ההתרגשות. מצד אחד התאמנתי ברצינות גמורה. מצד שני "עיגלתי פינות". אחרי הכל אני חובבנית. אבל בשורה התחתונה: זה כל כך יפה לראות את היכולת להתפתח לתוך הדבר הזה שנקרא ריצה למרחקים. רק אתמול רצתי 5 ק"מ והנה, אחרי חודשים ספורים, רצתי 38 ק"מ ואפילו חייכתי תוך כדי… מה שאפשר לי להתמסר למסע התובעני הזה הוא תמיכתו הבלתי נדלית של דני בעלי היקר והאוהב, בעל יכולת ההכלה האינסופית. הוא ידע לראות כמה טוב זה עושה לי. תמיד "חיפה עלי" בכל מה שקשור לטיפול בילדים ובמשימות בבית מבלי להתלונן לרגע ואף פירגן לאורך כל הדרך.
אני גם מודה לילדים המקסימים והאהובים שלי: מאיה, איתי ונועה הקטנה. אני מרגישה שגם הם, בסתר ליבם הרגישו שאמא שלהם הזדקקה לריצה. לרגע לא הסתרתי מהם את הקושי שלי. בשנה האחרונה הם נחשפו לעוצמת רגשות שלא בטוח היה הדבר הנכון לעשות. אבל אני מאמינה גדולה באותנטיות. לטוב ולרע. ומה שהרגשתי הוא הכי אנושי. זו גם הייתה דרך להראות להם אהבת אחים מהי. בסופו של דבר הרגשתי שהם מבינים ואפילו גאים בי.
אריאלה שיפנבאור-וייס במרתון פריז
מרתון פריס היה מה שאני קוראת "חוויה של פעם בחיים". מלווה בדני בעלי, באחותי רותי ובקבוצת חברינו הטובים "עשיתי את זה". רצתי 42.195 ק"מ. וכמו שדמיינתי לפני כך באמת קרה: נהניתי מכל רגע. נהניתי מכל פסע. נהניתי מעידוד הקהל בצדי הדרך. נהניתי מהיופי האולטימטיבי של העיר. נהניתי מהאווירה הספורטיבית והחיונית. נהניתי מהמוזיקה שלקחתי איתי. נהניתי ממזג אוויר שמשי וחם. נהניתי מהמאמץ הגופני ומההתעלות הפיזית. נהניתי מהרגע הזה שהתממש לאחר אימונים של למעלה מ- 6 חודשים. נהניתי מלחשוב על כל האנשים שאני כל כך אוהבת, משפחתי וחברי, ועל כמה אני ברת מזל שיש לי אותם.
נהניתי מלהיזכר בדני אחי האהוב שמאז ה- 26.7.2010 בשעה 22:17 לא עוברות עשר דקות רצופות שאני לא חושבת עליו. נהניתי מזה שלמרות שאני חשה כרגע שהכל נגדע ושלעולם זה לא יהיה אותו הדבר, אני יודעת לשאוב כוח מכל הדברים הטובים שהיו לפני ויודעת בתוכי שמתישהו יהיה בסדר אחרי.
את המרתון הראשון שלי בפריס הקדשתי לאחי דני, האהוב, היחיד והמיוחד, שאין כמוהו בעולם. שהיה נדבך מרכזי בילדותי המופלאה. שגרם לכולנו גאווה כי תמיד התנהג הכי נכון ותמיד ידע הכי טוב. שנסך בכולנו תחושת ביטחון. שידע להפגין ולהביע את אהבתו אלינו. ושתמיד הזכיר לכולנו שהכי חשוב זה להיות שלם עם עצמך ולהיות שמח בחלקך.
אריאלה שיפנבאור-וייס- מנהלת תקשורת שיווקית, שטראוס ישראל
קישורים: ריצה, מרתון
