הדרך לאליפות העולם באיש ברזל מתחילה עם חלום. גם אחרי שניצחתי פעמיים את הישראמן, לא ראיתי את עצמי כמועמדת טבעית לסלוט. אמנם שיפרתי את המיקום היחסי שלי בתחרויות איירונמן משנה לשנה והתאמנתי קשה. אבל לדבר על סלוט תמיד נשמע לי יהיר.

"לדבר על סלוט תמיד נשמע לי יהיר". דורה הלר | צילום: באדיבות דורה הלר

המסע להשגת הסלוט

לכאורה הגוף הצדיק את הזהירות בציפיות. אחרי כמה תחרויות טובות, גם בישראמן וגם באיירונמן פרנקפורט, לא הצלחתי לשחזר את ההצלחות. סיבוך של שפעת גרם לי לגרור דלקת ריאות במשך עונה שלמה. פציעות הופיעו כל פעם בעיתוי הכי בעייתי, ונאלצתי לעבור כל פעם לתוכנית של "רק לסיים" בתחרויות. המהפך המחשבתי בא בעקבות התחרות החמה בפרנקפורט 2015. קצת לפני התחרות, בכושר מעולה ועם תקוות זהירות, החלקתי עם אופני השטח וקרעתי סחוס בירך. השחייה והרכיבה הלכו טוב אבל בריצה כבר היה פחות פשוט ודי צלעתי את המרתון. מקום חמישי, והסלוט הלך לרביעי. כשזה כל כך קרוב עם פציעה, התחלתי לחשב מה היה קורה בלעדיה.

עוד כתבות בנושא 
יאן פרודנו ודניאלה ריף ניצחו באליפות העולם בקונה
טריאתלטית איראנית ראשונה באיירונמן קונה 
האיש שעשה 50 תחרויות איש ברזל ב-50 יום ונשאר בחיים 

בהמלצת ליאור נרשמתי למחרת לאיירונמן טקסס. בשלב זה לא היה ברור אם הפציעה בכלל תאפשר לי להמשיך בספורט, שלא לדבר על הישגים. כרגיל הרופאים אמרו שלא, והגוף עשה מה שבראש שלי. חודש אחרי נבואת הזעם רצתי שיא אישי במרוץ אייל ומאז היו רק פציעות שלא הגבילו את הביצועים לאורך זמן. אם חשבתי שתמיד התאמנתי קשה, עכשיו עברתי ליותר קשה ובעיקר הרבה יותר מובנה. זה אומר בעיקר היצמדות לתכנית אימונים. החברים מהיישוב נאלצו לוותר עלי באימונים הספונטניים שלהם.

אבל השינוי הגדול שעשיתי היו הרבה יותר אימונים עם הקבוצה שלי ZONE 3. יש יתרון גדול באימונים לבד מול איתני הטבע – והנגב יודע בהחלט להעמיד אותך במבחן. אבל יש רמת שיפור שקשה מאוד להשיג לבד. בשחייה, באופניים וגם בריצה. אתה משתפר כשאתה רודף אחרי חזקים ממך, וזה אף פעם לא אתה. למדתי על בשרי את משמעות הביטוי "אין דרך ארוכה מדי". אני מתגוררת בשדה בוקר ולהגיע לאימון קבוצתי אומר לצאת מהבית בשלוש לפנות בוקר לפעמים. בסוף זה כמובן השתלם. זכיתי בסלוט באיירונמן טקסס. נוסעים להוואי. יש.

משדה בוקר לאימונים הקבוצתיים של ZONE 3 ומשם להוואי. דורה הלר בקונה | צילום: באדיבות ליאור זך מאור

שבוע התחרות 

זה התחיל עם הזרם של הלבה השחורה שנשפכת לים התכול. דברים שרואים כבר מהמטוס. התחושה שזה מקום שנוצר מהחלק הלוהט של בטן האדמה. המקומיים קוראים לאבנים השחורות "אבנים חיות". האי משדר עוצמה מהרגע הראשון.  עוצמה, אבל גם רוגע.

קראתי אינספור סיכומי קונה ואין אף אחד שלא מזכיר את ההלם שאתה שרוי בו למראה מאות האתלטים שמסתובבים בעיר ומתאמנים בכל שעות היום. זה גורם לך להרגיש בטלן. מי שלא יכול לעמוד בפיתוי עלול להעמיס על תכנית האימונים שלו אי אילו תוספות. זו גם קלישאה ידועה שמראה המוני המתאמנים עם גוף מושלם גורם לך להרגיש שמן ללא קשר לאחוזי השומן שלך.

קיבלתי המון תמיכה ועידוד מהבית ועדיין ישנתי פחות כל לילה. מהבחינה זאת קונה היא התחרות הכי תחרותית והכי לא תחרותית גם יחד. אף אחד לא נמצא שם בחסד, כולם יודעים להילחם. הרבה מאוד אנשים יודעים בדיוק מי המתחרים שלהם, ופגשתי כמה וכמה שהכירו את הספליטים שלי יותר טוב ממני. אבל כולם באים ביראת כבוד אדירה לתחרות עצמה ולמתחרים האחרים. זה יוצר אחווה יוצאת דופן. במשך שבועיים ספורטאים מחייכים זה לזה, מפרגנים, עוזרים. מקצוענים אומרים לך שלום בריצת בוקר ובתור לסופרמרקט.

את האימונים לקראת התחרות עשיתי לרוב על המסלול. שבוע לפני התחרות התקיים משחה בדיוק על מסלול השחייה ובמרחק שלו. זה הרגיש ארוך, זה גרם למחלת ים אצל לא מעט משתתפים, וזה בעיקר היה יפה בטירוף. מתחילים מעל שוניות עם דגים טרופיים וממשיכים לתוך כחול עמוק. בימים שלפני התחרות עוגנת על מסלול השחייה ספינת קפה (ואיזוטון) שמוקפת בשחיינים כל היום.

הרכיבה על מסלול האופניים השאירה אותי פעורת פה. שדות הלבה שכבר התקררו לפני מאות שנים נראו כאילו נוצרו רק עכשיו. קיפולי אבן שחורים עם ניצנוצי צמחייה זהירה והרוח מכופפת אותה ללא רחמים. הרוח אכן מטורפת, כצפוי. חלק מהרוכבים יושבים זקופים וזהירים, מנסים לשרוד את איתני הטבע. אבל חלק עוברים לידך כאילו אתה לא מתקדם. תענוג לראות אותם, את המראה המאומן שלהם, את הציוד המוקפד, הביגוד הצבעוני. אם חשבתם שטריאתלטים באופן כללי מתלבשים באימונים כמו טווסים, בקונה זה מוכפל וכולל הרבה אלמנטים של פרחים.

עידוד מהבית. דורה הלר ובנה בהוואי | צילום: באדיבות דורה הלר

נסעתי להוואי עם הבן הקטן שלי וניסינו ליהנות מקונה במקסימום שיכולנו להרשות לעצמנו מבלי לפגוע בתחרות. סיור בחוות קפה, עליה על הר געש, חופים מכל סוג, הליקופטרים מעל שדות לבה, מפלים, וכמובן סיבובים בעיר שהפכה לאקספו אחד גדול.

יום התחרות

בבוקר התחרות נכנסתי כבר בצורה רגועה לשגרה המוכרת ביחד עם כמה דברים שיש רק בקונה – הדבקת מספרי גוף על ידי המארגנים ושקילה. אווירה שמשלבת בין מסיבה למתח. את הזמן שנשאר עד הזינוק העברתי בפינה שקטה של המתחם ליד מישהו שכנראה גם חיפש קצת שקט וקוראים לו יאן פרודנו. דמעות של התרגשות בזוית העין שלי.

הזינוק הוא זינוק המוני קלאסי מתוך המים עם מכות ודחיפות. באופן מפתיע המתח והפוקוס בתחרות לא הפריעו לי ליהנות מעצם השחייה, מהדגים, והכחול היפה מסביב. סיימתי את השחייה בפחות זמן ממה שתכננתי והרבה פחות ממה שחששתי. אבל בכל זאת היה לי קל למצוא את האופניים…

נוף של אי קסום, וגם של פרודנו וקינלה | צילום: באדיבות דורה הלר

הרכיבה הפכה מהרגע הראשון למרדף. נזהרתי קצת בקילומטרים הראשונים, אבל מהרגע שהתחלתי לעקוף התקדמתי בעקביות. נהניתי. מהנוף המהמם, ממראה המתחרים (קינלה עשה לנו רוח כשהוא עבר מולינו עם פרודינו ישר מאחוריו) ומהרוח המוכרת. בדיוק חזקה מספיק בשביל להיות מאתגרת וחלשה מספיק כדי לא לגרום לך לאבד שליטה על האופניים. עבדתי בעיקר לפי תחושה ובדקתי מדי פעם את הדופק והוואטים. היו רגעים שממש הצטערתי שזה הולך להיגמר.

ואז מצאתי את עצמי רצה. האמת שקצת הופתעתי מהקלילות של הריצה, חיכיתי למשבר. שבסוף לשמחתי לא הגיע. מדי פעם הסתכלתי מסביב בפליאה, נפעמת מעצם העובדה שאני באליפות העולם, רצה בין כל האנשים האלה שהם הכי טובים בעולם. החשש מהתפרקות גרם לי לעצור בכל תחנה כדי לשתות קולה ולמלא את החולצה בקרח. האנרג'י לאב, קטע ריצה ידוע לשמצה בין סלעי לבה רותחים, הטיל בי אימה. עברתי אותו בסדר אבל החשש ממשבר לא חלף לגמרי. בכל זאת הוואי. היו כבר טובים ממני בהרבה שהתמוטטו ממש לפני הסוף. הסיום עבר בתחושה שאי אפשר לתאר. שכרון חושים זה אולי הכי קרוב. אנשים הריעו בצד, אבל לא ממש ראיתי אותם.

שכרון חושים זה אולי הכי קרוב | צילום: באדיבות דורה הלר

סיכום המסע

הדרך לקונה היא לא רק ארוכה וקשה אלא היא גם תלויה במשפחה, בחברים ובשותפים לדרך. החברים והמשפחה כבר יודעים כמה אני מעריכה את מה שהם עשו בשבילי וכמה אני אוהבת אותם. לשותפים של הקבוצה שהיו שם בשבילי מגיעה תודה מיוחדת – Trek Israel, Newton, Champion System, GU Israel, TYR, Solgar, Skins – יצרתם עבורי מעטפת שאפשר רק לחלום עליה.

בטקס הפתיחה אלוף העולם לשעבר, האוסטרלי גרג וולש דיבר על חשיבות המושג ohana, שפירושו משפחה. המשפחה היא מרכז התרבות בהוואי. אני אסירת תודה שיכולתי לחוות את קונה עם חלק קטן מהמשפחה. הבן הקטן שלי ראה אותי מתחרה באליפות עולם והבטחתי לו ולעצמי שנחזור. אני מקווה לחזור איתו ועם עוד חברים מהקבוצה ועוד ישראלים אחרים. זאת לא דרך קלה, אבל זה גם לא בשמיים. ומה שבטוח זה שווה את זה.

מה שבטוח, זה היה שווה את זה | צילום: באדיבות דורה הלר