הקטע הבא יכול להיכלל בפקולטה לפילוסופיה בכל אוניברסיטה בעולם. מה אנחנו רואים בו? תחרות טריאתלון שהתקיימה בצפון ספרד בעיר הנמל סנטנדר. ממש לקראת קו הסיום הטריאתלט הבריטי ג'ימס טיגל התבלבל והמשיך אל עבר מסלול שהוביל לדרך ללא מוצא. לאחר שניות בודדות הוא הבחין בטעותו, עושה פרסה וחוזר למסלול. כיוון שמדובר כאמור בתחרות, המתחרה הרביעי דייגו מנטרידה שנשף בעורפו עקף אותו ורץ אל עבר הסיום. אבל שם הוא עוצר. מחכה לג'ימס טיגל, נותן לו לעקוף אותו ובכך מעניק לו את המקום השלישי בתחרות ומיד מסיים אחריו במקום הרביעי. אין דרך אחרת מאשר להגדיר את הרגע הזה כ"אצילות ספורטיבית". אולי אחת המרשימות שנראו על מסלול הטריאתלון בפרט ובספורט ההישגי בכלל. עם סיום התחרות, ניגש טיגל הבריטי אל עבר מנטרידה שעבורו זהו מגרש ביתי והודה לו.
יתכן ומנטרידה הספרדי עשה את המחווה "על אוטומט" ובלי לחשוב ופשוט חשב שאין זה ראוי שהוא "ייקח" את המקום של טיגל על הפודיום. יחד עם זאת, יתכן וחלפו במוחו סדרה של מחשבות שעסקו ב"מוסר של הניצחון" ובשאלה האם זה ייחשב עבורו ניצחון איתו הוא יכול להשלים ולישון בלילה בשלום. יתכן שהמעשה שעשה היה בהחלטה של רגע, ואם כך, אזי היא אף נאצלת יותר ומאדירה את המעשה. כשנשאל בראיון על המעשה ענה בקצרה שהוא ראה את טיגל מתבלבל ביציאה ולכן הוא החליט לעצור. "כשראיתי אותו טועה במסלול החלטתי לעצור ולתת לו לעבור אותי. הגיע לו לסיים לפניי כיוון שהוא פשוט לא שם לב".
אין ספק, מדובר במחשבה טהורה, יחד עם זאת, האם תחרות לא כוללת בחובה טעויות, מעידות, שגגות, שגיאות? גם טעויות הן חלק מאופיו של ספורטאי מקצועי בספורט יחידני או בקבוצה. אם נעביר את הסיטואציה למסלול המרתון, האם גם שם היינו מצפים למחווה שכזו? האם כצופים לא נחשוב כי במידה והרץ שנמצא במקום השלישי "התבלבל" או מעד במאה המטרים האחרונים, גם אז נצפה שהרץ שמאחוריו ימתין לו ויעקוף אותו? האם טעות שלך או של המתחרה שלך היא לא חלק מהספורט? הרי למידת המסלול והכרתו היא חלק ממקצועיות שאתה מצפה מספורטאי מקצועי; האם יש חשיבות לגודל התחרות? כיצד הוא היה מושפע מההחלטה אם היו לידו עוד שני מתחרים? אם התחרות היתה במסגרת סבב גביע העולם, האם גם אז היינו זוכים למעשה שכזה? התהיות הללו אמורות להניע אצלנו את התודעה והשאלה האם גם אנחנו היינו נוהגים כך.
לכל השאלות והתהיות ההיפותטיות הללו אין תשובה קוהרנטית מלוכדת ובסוף כל אחד עושה לעצמו את ההחלטות שלו ומנטרידה "עשה את הדבר הנכון" כפי שראה לנכון וזכה בתהילה גדולה יותר והקהל הצביע והריע לו על הרוח הספורטיבית הייחודית שבה פעל באינסטינקט של שבריר שנייה. האם מנטרידה הספרדי ראוי לכבוד ולמלגה פתוחה מאותה פקולוטה לפילוסופיה? ודאי שכן. הוא הוכיח שגם בספורט תחרותי הכבוד והאצילות מחייבים ואולי הם בסוף הפרס האמיתי.
בדיוק מה שחשבתי. כמדומני, הפרס היה כ300 אירו. אני מאמין שגם אני הייתי עושה את המחווה (באמת מאמין אבל לך תדע…). ואם היה מדובר במדליה אולימפית או חצי מיליון דולר? שאלה.
It is a very kind gesture, good sportsmanship, and is definitely beyond what the sport expects and requires from an athlete. In fact, the sport code requires the athletes to compete all the way to the finish line, and such an intended wait for your competitor may disqualify you – as odd as this might sound.