לשמחתנו, בלא מעט ערים בארץ יש פארקים נפלאים ושבילי ריצה ארוכים מספיק כדי שלא נצטרך לרוץ במעגלים, ועדיין – ללא מעט מאמנים חשוב לבצע חלק מהאימונים באצטדיון אתלטיקה. אחת התאוריות היא שריצה על משטח רך יותר, במיוחד באימונים העצימים, מפחיתה את הסיכוי להיפצע ולכן שווה להשקיע, גם תמורת תשלום, באימונים על מסלול אתלטיקה עם משטח גומי.
אז מתי כדאי להתאמן באצטדיון אתלטיקה? | צילום: pixabay
עוד כתבות בנושא
מהם היתרונות בריצה איטית באימונים?
איך מדייקים את הריצה ועל הדרך גם את החיים שלנו?
איך תמצאו את הפרטנרים המושלמים לריצה שלכם?
לרצים למרחקים ארוכים, חובבים ומקצוענים, יש לא מעט אפשרויות למסלולים וזה לא משנה היכן הם נמצאים. יש כאלה שמעדיפים לרוץ כמה שיותר בטבע, על מסלולים לא סלולים שהם מן הסתם רכים יותר. אחרים רצים על כביש ומסלולי בטון כי זה מה שיש בערים הגדולות, וקיימת כמובן גם האופציה של אצטדיון, שברוב המקרים אי אפשר להתאמן בו לבד אלא רק במסגרת אימון של מאמן מוסמך.
עיתונאי הריצה אלכס האצ'ינסון פרסם בשנה שעברה מאמר שבו הוא סקר את הנושא דרך מחקרים שנעשו בשנים האחרונות. מסתבר שהמחקר הגדול האחרון שנעשה באוניברסיטת סאו פאולו בברזיל על ידי ויטור טאסוטי מצא בריצה על אספלט מופעל על כף הרגל בכל צעד עומס חזק יותר ב-12 אחוז לעומת העומס שמופעל עליה בריצה על דשא.
ה למעשה, הממצאים האלו סותרים את המחקרים הקודמים בנושא, ובראשם מחקר משנת 2002 שנערך באוניברסיטת פלורידה על ידי ד"ר מארק טילמן, שמצא באמצעות חיישנים שהותקנו על נעלי הריצה של הנבדקים, שאין הבדלים בעומסים שמופעלים על כפות הרגליים בין משטחים כמו אספלט, עפר, דשא ומסלולים סינטטיים. המחקר הזה של טילמן משמש כבסיס לאנשי ריצה רבים שאוהבים לנפץ את המיתוס שאומר שעדיף להתאמן על משטחים רכים. הוא מסביר שהנטייה של בני האדם היא להסתגל לכל סוג של משטח.
קתרין בוייר, חוקרת ביומכניקה קנדית מאוניברסיטת סטנפורד אמרה ש"להבין מה החלק של סוג המשטח בגרימת פציעות אצל רצים יהיה כמו לזכות בפרס נובל". במאמר אחר היא ציינה שריצה על משטחים חלקים כמו אספלט ובטון גורמת לצעדים זהים לאורך כל האימון וזה עלול להוביל לפציעה. היא מסבירה שאם רצים על מסלול שהוא לא סלול, אין שני צעדים זהים וזה מצמצם את הסיכוי לפציעה, מכיוון שההשפעות של הצעדים על הגוף משתנות כל הזמן תוך כדי הריצה. במילים אחרות, אולי העומס על כפות הרגליים הוא זהה בכל המשטחים, אבל הצורה שבה הרגליים עובדות היא שונה וזה אמור להיטיב עם הגוף, מה גם שזה מחזק את השרירים. זו הסיבה שמאמנים רבים אוהבים לשלב ריצות שטח בחלק מתכנית האימונים.
זו גם הסיבה שאלברטו סלזאר, אחד השמות הגדולים בעולם האימון, דוגל בריצה על מסלולים לא סלולים. אמנם הכותרות האחרונות בעניינו של סלזאר לא ממש מחמיאות לו, אבל בכל מקרה מדובר במאמן מהשורה הראשונה. סלזאר, שאימן בין השאר את מו פראח וגיילן ראפ, אסר על המתאמנים שלו לרוץ על אספלט במהלך האימונים. באחד הפודקאסטים שלו הוא גם סיפר שהרצים המזרח אפריקנים שרגילים להתאמן שם על משטחי עפר וכורכר והיו מגיעים לאירופה או לארצות הברית, העדיפו לחפש משטחי דשא ואפילו לרוץ בהקפות קטנות על פני ריצות על אספלט. התאוריה של סלזאר היתה שריצה על אספלט שוחקת את הרגליים, והוא המליץ גם לרצים חובבים להימנע ממנה.
אולי זה לא כל כך נורא? כביש | צילום: pixabay
אז אפשר לומר שבהיעדר מחקר ברור שמצביע על יתרון באימון על דשא או אצטדיון אתלטיקה לעומת אספלט, סלזאר מייצג את חכמת ההמונים, שלפיה פועלים גם הרבה מאמני ריצה בארץ. מוטי מזרחי, מאמן קבוצת M&M, מסביר שהוא מעדיף באופן כללי גיוון ואת המשטחים הרכים במקרים מיוחדים: "בגדול חשוב לי לרוץ על משטחים רכים ובדיוק חזרתי עכשיו ממחנה אימונים באתיופיה שם כולם רצים רק על משטחים רכים ומתאמנים על אספלט אולי פעם בחודש. בגדול אין יותר מדי הבדלים לטווח הארוך, אבל יש מקרים שבהם עדיף שרצים ירוצו על משטחים רכים יותר גם כמו משטח של אצטדיון, בעיקר כשהם צריכים להתאושש או כשיש להם כאבים או שמחלימים מפציעות כמו דורבנים ושברי מאמץ. כמובן שבאופן כללי עדיף לגוון באימונים על משטחים כמו דשא ושטח משתנה שבהם השרירים המייצבים עובדים יותר".
מישאל דגן, מאמנה של קבוצת "תל אביב 100", מעביר אימון שבועי קבוע באצטדיון אתלטיקה, אבל מה שמושך אותו לשם הוא לאו דווקא העניין הפיזיולוגי כפי שהוא מסביר: "קודם כל זו חוויה. עבור רץ חובב, להיכנס בשעה 6 בבוקר לאצטדיון ולראות מולו מסלול אתלטיקה של מקצוענים, זה רגע שהוא אומר וואו. זה מחבר אותו לאימון ולעולם הריצה. זה נותן גירוי, חשק ומשמעות. זה משהו שלא יסולא בפז. בריצה עצמה, כדי לדייק בקצבים ולעבוד בצורה הכי נכונה, הסידור של האצטדיון מאפשר שליטה מלאה במסלול מדוד בהקפה של 400 מטר וגם יש סימונים של 100 ו-200 מטר. ומה שחשוב בשבילי זה שאני יכול לשלוט על האימון ברמה גבוהה ולגעת בכל אחד, לכל אחד יש קצב משלו ואף אחד לא בורח. גם הרץ האיטי ביותר בקבוצה אף פעם לא ירגיש שהוא אחרון. תמיד כולם באותו המקום ביחד עם כולם וזה מאוד משמעותי בקבוצות גדולות. ככה אני יכול לתקן ליקויים טכניים, ולהעיר למתאמנים גם ממרחק של 100 מטר".
לסיכום, על אף שמשטח הרקורטן באצטדיוני האתלטיקה מרגיש לנו לפעמים רך יותר, אין באמת הוכחה לכך שהוא "בריא" יותר לרגליים שלנו לעומת מסלולי הבטון. וכך גם לגבי משטחים רכים יותר כמו שטח ודשא. הדבר היחיד שצריך לשים אליו לב באצטדיוני האתלטיקה הוא לא לרוץ יותר מדי הקפות בגלל העומס על הקרסול והברך תוך כדי הפניות החוזרות. מצד שני, יש סיכוי שבעתיד הקרוב מחקרים אחרים ילמדו אותנו שיש משטחים שעדיף לרוץ בהם. מה שאנחנו יודעים כיום הוא שבאותם משטחים רכים שכל כך אוהבים במזרח אפריקה ובכלל בכירי מאמני הריצה למרחקים ארוכים בעולם, מבצעים עבודה בריאה על שרירי הרגליים ש"מתנהגים" אחרת וכך מתחזקים יותר.
