מאת:ניר כהן
חלפו בדיוק שבועיים מאז המרתון הראשון שלי ועדיין קצת קשה להאמין שעשיתי את זה.
ציפיתי שאחרי יומיים שלושה או מקסימום ארבעה, התגובות מהסובבים יחלפו, וכל פעם אני מופתע לשמוע עוד מישהו ועוד מישהו מפרגן. פתאום החבר של ההוא שומע על התוצאה ולא מאמין. חברים שהיו עוקפים אותי בסיבוב במרוצי 10 ק"מ, לא מבינים בכלל איך הגעתי לתוצאה שכזו… אנשים מביטים בי ובכרס הקטנה (והגאה) ושואלים "עם זה רצת את המרתון?!" ואז מגיע השלב המהנה, אני מרים את החולצה בגאווה, תופח על ה"ריבועים" ומחייך… חיוך של נצחון… ומהנהן בראשי, כן! אני משיב להם.
ניר כהן – תזכרו את השם!
המילה "מרתון" מסובבת ראשים בערך כמו בלונדינית חטובה בשלהי חודש יולי בחוף הצוק. במכללה בה אני לומד, מכללת וינגייט, המילה הזו קדושה אף יותר. רק מי שבאמת מבין מה טומן בחובו המרתון, או בכלל ריצות ארוכות טווח, יודע להעריך זאת באמת. מבין את משמעות הקצב ואת גודל ההישג.
לכאלו שלא מהענף, הדבר נראה להם סתם הזוי…
לרוץ מרתון שלם ובזמן מכובד ששמור לסוף הסיפור….
וכך זה מתחיל…
עד לפני ארבעה חודשים וחצי בכלל לא הייתי בכיוון של מרתון או בכלל פעילות גופנית מעבר לשתיים שלוש ריצות קצרות בשבוע. סיפורים על בטטות כורסא שהפכו למרתוניסטים יש בשפע, אף פעם לא הייתי כזה. פשוט אדם שמנמן עם זיקה מסויימת לספורט.
עד שהגיעה ההחלטה לעשות מרתון, באמת משום מקום. מירוצי 10 ק"מ על קצב של 42 דק' כבר עשיתי כמה פעמים וזה היה נראה לי קלומטראז' מספק. ההחלטה להתקשר לרן שילון היתה נחוצה, הבנתי שלבד זה לא יהיה כ"כ פשוט. משם זה גלש לארבעה ומשהו חודשים של התנזרות כמעט טוטאלית מדברים מפתים מאוד אשר מנת חלקו של כל גבר ממוצע בן 23.
היעד באותה תקופה היה מרתון של שלוש שעות וחצי בהתחשב בזמן שעומד לפנינו והנתונים הפיזיולוגים. אחרי מירוץ אייל (56:04 דק') החלתי להבין שזה בסדר לשאוף לכיוון השלוש. אני לא בטוח שגם אז חלמתי על מרתון שכזה. המשכתי להתאמן במרץ רב, בוקר אחר בוקר, מאמץ אורח חיים סגפני ולפתע,
חצי מרתון ת"א (1:19:30 שעות) שם כבר היה לי ברור, אני יורד מה-3 שעות. המאמן אישר ואני מאושר.
קו סיום חצי מרתון ת"א 2008 ניר מסיים עם נילי אברמסקי
הריצה נראתה לי לפתע כמקור מפלט נהדר מהשגרה המונוטונית, פתאום יש משהו אדיר שהגוף שלך מפיק! התגאתי בכך שאני מתעורר כל בוקר בשעה 05:30. הרגשתי חזק מאוד והבטחון שתמיד היה גבוה, קיבל גושפנקה נוספת. האימונים שימשו עבורי זמן איכות של ממש. מצאתי בכאב משהו מתוק. אומרים שהדרך משמעותית לא פחות מהתוצאה, אני דווקא חולק על כך. עבורי התוצאה היא מה שתקבע אם עמדתי או לא במשימה.
אני אדם צעיר ובריא, הדרך לא מהווה אתגר משמעותי כמו שלאדם בן 50 עם הסטוריה של לב חלש.
בית שאן היווה את החותמת שהייתי זקוק לה כ"כ. ריצה של 14 ק"מ לפני חצי המרתון 35 ק"מ סה"כ, כל ק"מ בקצב של 4 דק' בול. סיימתי עם הרגשה של טירוף! אני הולך לעשות את זה!
עשיתי הכל לפי הספר, ראש בקיר כמו שאומרים.
לא וויתרתי על אף אימון, לא משנה מה. הייתי יוצא מהרצאות באמצע (בוינגייט) בדיוק לאחר שלוש שעות בכדי להספיק לאכול בזמן, מקפיד על חלבונים ופחמימות כמו שצריך. השעה 22:00 היתה נראית לי מותרות של אחרים. בשעה 21:30 גג אני כבר במיטה.
פתאום נעלי ספורט היו מתחלפות כמו מצבי רוח של בחורה, מהר מאוד.
שמות כמו איזוטון, פרוטאין, מלטודקסטרין הפכו להיות מוכרים.
היה לזה גם מחיר כבד… קשר של שנה וחצי עם בת זוג, הגיע לקיצו לאחר שאורח החיים הסגפני לא התאים לה יותר. כמה שאני מבין אותה וכמה שאני מצטער…
ביום שני שלפני המרתון, נערכת פגישת אסטרטגיה ביני לבין המאמן שלי, רן שילון.
שוחחנו בעיקר על תכנון הריצה.
הוא הציג את הדברים כך:
1. מרתון ראשון, לא קופצים מעל הפופיק ונותנים למרתון"את הכבוד הראוי לו".
2. כל זה לא צריך להפריע לך לתת תותצאה מאוד מכובדת.
3. ניתן לרוץ על קצב 4 דק' לק"מ ולסיים ב-02:48 שעות עם אפשרות להוריד כמה דקות ולסיים מתחת ל-02:55.
4. לרוץ מרתון רדיקלי ושאהידי, לא לפחד מהכאב, לא לפחד מהסיכון שבהתרסקות ולעשות מרתון מד-הים!
5. סיכמנו על האופציה הראשונה.
אם יש דרך לתאר את מה שעובר עליך בבוקר התחרות הראשונה הרצינית שלך זה פשוט להשוות זאת להלם בקו"מ. מלא אנשים מסביבך, לבושים פחות או יותר זהה, הדופק בשמיים והידיעה כי אתה עומד להתחיל משהו שתסיים אותו עוד הרבה הרבה זמן… שלוש שנים, שלוש שעות – הקבלה מעניינת.
יריית הזינוק! ואני מרגיש מעולה! במקום קצב של 4 דק' לק"מ עליו תכננתי, הורגלתי והתאמנתי, עם מותרות של עד 5 שניות סטייה, החלטתי ללכת על קצב פתיחה של 03:45 דקות לק"מ. הרגשתי חזק מאוד אחרי הורדת עומס אימונים לקראת המרתון.
טירוף מוחלט. סוג של התאבדות בהתחשב בכל הנתונים. באמת שלא יודע מה עבר לי בראש.
אין כ"כ הרבה עם מה לחשב בזמן ריצה מבחינת חמצן, אבל בחישוב מהיר ורפרפני זה אומר מרתון טוב, מאוד טוב, טוב מאוד. משהו לרוץ ולספר לחבר'ה, רק בהקשר ספורטיבי אחר…
הקצב הגבוה לא הרתיע אותי ולעזר מצאתי את איציק לוי מ"איילות" שעזר לי בכך.
לקו ה-10 ק"מ אני מגיע ב-37:35 דקות.
הגעתי לנקודת הסיבוב בזמן מעולה של שעה ו-20 דקות. שלושים שניות איטי יותר מהשיא שלי בחצי מרתון ת"א. אני לא נרתע מהזמן המהיר מדי, ומחליט להמשיך להתמיד בקצב הזה. בשלב הזה איציק פותח מבערים, ואני נשאר מיותם עם חצי מרתון שלם לפני, החצי הקשה.
עד הק"מ ה-30 1:54:11 שעות, אני מרגיש מעולה אך מעט מופתע… מה קורה כאן, שאלתי את עצמי.. איפה הקיר המפורסם? או שאולי זה פסנתר שממתין לי בסיבוב… שום דבר! הכל נהדר! מרוב שמחה התחלתי לפזם לעצמי שירים של מאיר אריאל בקולי קולות, זה הגיע למצב של אופוריה מטורפת, מרתון ראשון והנה אני מתקרב לסיומו.
לא עוברות 5 דק', בערך בק"מ ה-31 וקצת, ופתאום השירים מפסיקים, המצב רוח משתנה ואני שם לב איך כל צעד הופך להיות כבד יותר ויותר.. עכשיו אני מבין על מה מדברים זקני העם! צעיר פעור שכמותי נושא על כתפי את חטא ההיבריס העתיק (ההיבריס היה פשע באתונה הקלאסית א.כ).
סובל, כואב, על סף דמעות ומרוקן לחלוטין מאנרגיה אני רץ על אדי מוטיבציה. הקצב מואט בהדרגה ומגיע עד 4:15 דק'לכל ק"מ.
עוד עשרה ק"מ לסיום, קטן עלי… אני מנסה לחייך, אך לשווא, המלחמה נערכת כעת עמוק יותר מבעד לשכבת החיוכים המאולצים.
בק"מ ה-38 ממתין לי חבר קרוב שליווה איתי את כל המסע המטורף הזה. בשאגות הוא מושך אותי מנטאלית…
ופתאום השירים מפסיקים
מבט חטוף על השעון והמצב לא יאומן… אני הולך לסיים את המירוץ בפחות מהזמן שתכננתי!
הריצה הופכת להיות באמת בלתי נסבלת, אני מתחיל ליילל ולהשמיע קולות שקרובים מאוד לבכי, גברים הרי, לא בוכים… ברור לי שהסיום הולך וקרב אבל התשישות הולכת וגוברת ופתאום גם שלושה ק"מ הופכים להיות ארוכים מאוווווד.
הגוף מתחיל לסמן לי שגם קצב של 4:10 דק' לק"מ זו סוג של מילה גסה. לפתע משום מקום מגיח מאחורי חיים זרגרי עם גופיית ארוחת הבוקר שלו… אני זוכר שפשוט הבטתי בו ולא הבנתי איך לעזאזל הוא מצליח להגביר בסוף, לעקוף אותי ככה ועוד עם חיוך!!! ייצר התחרותיות שלי פינה ממזמן את מקומו לטובת חומצת חלב, ואני מברך אותו בכל הכבוד וממשיך בשלי…
נכנסים לטבריה, הסבל הולך וגובר. הקצב עכשיו עומד על 4:15 דק' לק"מ. מפסיד את מה שהרווחתי לפני כן.
מיתרי ההמסטרינג מורגשים היטב, הנשימה הופכת להיות קשה וחום הגוף נוסק לו.
ההכרה שלי באותו הזמן מעורפלת לחלוטין ורק בדיעבד החבר מספר לי על דמויות מוכרות שעודדו אותי בדרך לקו הסיום. מהנקודה הזו יש לי בערך רסיסי זכרונות. משהו עם דפנה שב. מוזר, דווקא בכל זמן אחר הדמות הזו כן מעוררות אותי. כנראה שעוד מערכות כבו להן שם.
עיקול אחרון וקו הסיום מגיע באופק, הצמרמורות מגיחות, ההתרגשות גואה ואני עושה כדברי ה"ד"ר לתמונות סיום" – אומר מנגב את הנוזלים המיותרים שהצטברו להם על הפנים, מוריד את הכובע ובאקסטזה חוצה את קו הסיום. הגעתי לקו הסיום בטירוף מוחלט מלווה בשאגת נצחון עם ידיים מונפות למעלה, והורים גאים הממתינים בצד. לא תיארתי שכך זה ירגיש… הגוף כ"כ כאב לי!!!
אבל התוצאה שווה הכל, גם את הסבל של היום שאחרי…
הזמן – 02:44:25 שעות, מקום 26 כללי, מקום 13 ישראל.
ומי היה מאמין שהבחור הזה רץ במרוץ תחרותי לראשונה במרוץ אייל 2007…
תודה מיוחדת לטל שמואלי על הליווי המסור והדאגה בסיום המרתון.
תודה כמובן לרן שילון על כך שהפך הכל לאפשרי.
לתגובות: [email protected]
