המגפה של השנה אחרונה גרמה לביטול רוב אירועי הספורט בעולם ובארץ. בישראל בוטלו כל מירוצי הכביש לאחר מרתון תל אביב 2020, כמעט כל הטריאתלונים, גראן פונדו ירושלים ורבים אחרים. לשמחתי, יצא לי לרכוב בגראן פונדו הערבה שהתגלה, לאחר מעשה, כאחד מאירועי הספורט ההמוני האחרונים כאן למשך פרק זמן שעדיין לא ידוע. בשלב זה, לא ברור מתי יתחדשו אירועי הספורט ההמוניים בישראל.
בשנה רגילה, משתתפים כמאה אלף ישראלים באירועי ריצה (זו הערכת חסר שמתבצעת לפי מספר רשומות באתר מבט למרוץ). רובם לא יכלו לעשות זאת ב-2020 וספק אם יוכלו ב-2021.
לאור הדברים הללו, ברור שרבים יחפשו חלופות. וכך 2020 הפכה לשנה שבה אירועי ספורט וירטואליים הפכו לדבר שבשגרה. האם אפשר להסיק מכך משהו לגבי העתיד? האם השינוי הזה מסמן דרך חדשה לספורט התחרותי והעממי?
מהו אירוע וירטואלי?
בשנה האחרונה התקיימו הרבה אירועים וירטואליים. המשותף הוא שהם מאפשרים קיום תחרויות ספורט בלי נוכחות פיזית של כל המתחרים במקום אחד. כמעט תמיד, מדידת הזמן נעשית על ידי מכשיר שבשליטת המתחרה. זה יכול להיות שעון ספורט ייעודי, טלפון חכם או תוכנה שרצה על מחשב. הפעילות עצמה יכולה להיעשות בחוץ או בפנים, על טריינר או הליכון. יש גם שונות בשאלה האם כולם מזנקים יחד. בחלק מהתחרויות כולם עושים זאת באותו הזמן. באחרות, כל אחד בזמנו שלו.
יש הבדלים בולטים בין אירועי ריצה לכאלה של רכיבה. בתחום האופניים, קל יותר לארגן אירועים וירטואליים. במשך שנים התפתחה בתחום טכנולוגיה שכיום הגיעה לבשלות. יש בה מספר רכיבים. החשוב מביניהם הוא זה של הטריינר החכם. כיום, במחיר של כמה מאות דולרים, ניתן לקנות טריינר ביתי מתוחכם, אמין ומה שאולי הכי חשוב: ניתן לחיבור לתוכניות אימון ותחרות. עוד לפני הקורונה רבים עשו את רוב הרכיבות שלהם בבית. הקורונה רק האיצה את התהליך.
רכיב נוסף בתחום הרכיבה הוא תוכנות המאפשרות לבעלי טריינרים חכמים לחבר אותם לאינטרנט ולהשתתף באירועים קבוצתיים. החברה המשמעותית בתחום היא זוויפט אך יש גם אחרות המנסות להידחף לאותה נישה. כבר שנים שזוויפט מארגנת תחרויות על הפלטפורמה שלה וכמובן שהשנה התהליך הגיע לשיא. עשרות אלפים השתתפו השנה בתחרויות של זוויפט והתקיימו גם תחרויות לעילית בלבד כמו למשל טור דה פראנס וירטואלי שבו השתתפו כמה מהרוכבים הטובים בעולם.
שלב 1 בטור דה פראנס הוירטואלי
בריצה המצב שונה. המקבילה לטריינר היא הליכון (שם גרוע למתקן שעליו רצים). ישנם הליכונים חכמים אבל הם יקרים ובדרך כלל לא נמצאים בבתים פרטיים. כתוצאה מכך, יש מעט אירועי ריצה על הליכונים. כאשר מתקיימים כאלה, הם נעשים בדרך כלל כחלק מתחרות שלמרות שמה, בעצם אינה וירטואלית.
וידאו: טריאתלון עילית וירטואלי
בהתאם למגבלה של ההליכונים, רוב אירועי הריצה הוירטואליים כוללים בדרך כלל ריצה אמיתית שנעשית על ידי כל רצה באזור המתאים לה ונמדדת על ידי שעון הריצה שלה. התוצאות מועלות אז לאתר מרכזי ומוצגות משל היתה זו תחרות אמיתית. למשל, במרתון לונדון האחרון (אוקטובר 2020) היה מקצה עילית ממשי ומקצה מרתון המוני וירטואלי.
הבעיה העיקרית – הגינות
באירועים וירטואליים יש בעיה מהותית של הוגנות. יתכן וזו הבעיה המרכזית בתחום.
תחרויות ספורט משקיעות מאמץ גדול בבניית סביבה הוגנת. זה נעשה על ידי דאגה לתנאי תחרות שווים לכולם ומאמץ למציאת רמאים. אפילו במקרה של תחרויות פיזיות אין אפשרות לשמור על הגינות מוחלטת. במקרה של תחרויות וירטואליות, אי אפשר אפילו לקוות.
לפני מספר שבועות, התפרסם סיפור של רוכבת אופניים ישראלית צעירה שהשתתפה בתחרות אופניים עילית וירטואלית. שם היא סיימה במקום מכובד אבל לאחר מכן נפסלה על ידי המארגנים בטענה שהשתמשה בציוד אסור ולאחר מכן ניסתה לטשטש זאת. הרוכבת ניסתה לערער אבל נדחתה. מבלי להיכנס לפרטי המקרה, ניתן לראות כאן עד כמה המלאכה של שמירת ההוגנות עלולה להיות מורכבת בתחרות וירטואליות.
באירועים וירטואליים המוניים עניין הרמאות יוצא לחלוטין משליטה. למארגנים אין שום דרך לוודא ברמת ביטחון סבירה שאכן הריצה התקיימה כמדווח. אי אפשר להקים ועדת חקירה לביצועי כל משתתף. באירוע פיזי ישנם נתונים אובייקטיביים המאפשרים להעלות את הסבירות לכך שאכן רץ: עדויות של רצים אחרים, תמונות של צלמים והצ'יפ שמודד את זמנו. את כל אלה ניתן לזייף אך זה כרוך במאמץ. באירוע וירטואלי, קל בהרבה לרמות. למען האמת, אין בעיה לזייף ריצה שלמה שתופיע כאמיתית בסטראבה או במקומות אחרים. לא מאמינים? יש אפילו אפליקציה בשביל זה.
העתיד
האם נמשיך לראות אירועים וירטואליים בעתיד? אם וכאשר תיגמר תקופת הקורונה, האם הם יימשכו?
קשה לחזות את העתיד. אבל יש כמה דברים שאפשר לומר די בבטחה. מרוצי אופניים וירטואליים היו קיימים ואפילו די פופולאריים עוד לפני המגפה. לפיכך, סביר להניח שהם יהיו איתנו עוד בהמשך. נראה שאנשים אוהבים להשתתף בתחרויות רכיבה בלי לצאת מהבית וזוהי בהחלט דרך לעשות זאת. אירועי ריצה וירטואליים קצת פחות מפתים. לא רק שהם מחייבים את המשתתף לצאת החוצה, אין בהם את חוויית התחרות. קשה לדעת האם לאחר שהעולם יחזור למסלול הרגיל, יתקיימו אירועים כמו מרתון תל אביב הוירטואלי.
אירועים גדולים זקוקים לספונסרים כדי להתקיים. אבל, מבחינת אלה, אירוע וירטואלי פחות אטרקטיבי מאשר מקבילה פיזית. המתחרים לא מגיעים לאקספו, לא רואים את שלטי הפרסומת לאורך המסלול ונחשפים הרבה פחות למותגים המעוניינים לפרסם את עצמם. עם זאת, יתכן ויתפתחו מודלים אחרים של תמיכה שיתאימו גם לאירועים וירטואלים.
הרבה תלוי גם בהתפתחות המגפה. אם זו תיעלם מחיינו בחודשים הקרובים, עולים הסיכויים לכך שעולם הספורט יחזור למסלולו הרגיל ושהאירועים הוירטואליים יחזרו לנישה שלהם. כל ששת המרתונים המרכזיים בעולם מתוכננים להתקיים בסתיו הקרוב במתכונת המונית רגילה. אם זה יקרה, אפשר יהיה לומר בביטחה שעולם המרוצים חזר לעצמו. אם לא, זה כבר סיפור אחר לגמרי.
ולבסוף, לא ברור עד כמה אנשי אוהבים את זה. הרבה אנשים אוהבים את החלק הממשי של מרוצים: המפגש עם חברים, השוטטות באקספו, ההמונים המריעים ברחובות, שער הסיום, הצלמים ואפילו תחנות ההזנה. החוויה באירוע וירטואלי דלה בהרבה ולא ברור עד כמה אנשים יאהבו אותה. אם אין אירועים פיזיים אז גם אין ברירה, אבל אם וכאשר יהיו כאלה, נראה שרוב האנשים יעדיפו אותם.
השנה הבאה מעמידה בפנינו הרבה שאלות בתחום הספורט: האם תתקיים האולימפיאדה בטוקיו? האם נראה אירועי ריצה עממיים בסתיו? האם האתלטיקה תשנה את פניה כדי להתמודד עם המגיפה ועם טכנולוגיות חדשות? שאלת עתידם של האירועים הוירטואלים היא אחת נוספת בשורה הזו.
