צלצול הטלפון מקפיץ לי את הדופק ושולף אותי מהמיטה, אני עוד מספיק למצמץ מול השעון ולראות 6:00 לפני שהקול של טל נשמע מהצד השני…
מאת:יובל בז'רנו; צילומים: טל בז'רנו
צלצול הטלפון מקפיץ לי את הדופק ושולף אותי מהמיטה. אני עוד מספיק למצמץ מול השעון ולראות 6:00 לפני שהקול של טל נשמע מהצד השני: "בוקר טוב לכל המתעמלים והמתעמלות, אתה ער…". אני מתמוטט חזרה למיטה – "מה ער, מה קורה…", טל קולטת שאני במצב של בלבול מתקדם ונחלצת לעזרתי. "אני אגיד לך מה קורה- אני והילדים בישראל, אתה באמריקה, אתה אמור לצאת לרכוב וכרגיל, לא הצלחת לכוון את השעון, מה שאומר שגם כשאני במרחק של 10,000 קילומטר ממך, אני עדיין צריכה לטפל בך ולדאוג לך להשכמה", טל מסיימת את המשפט האחרון, ולמרות שהיא בצד השני של האוקיינוס אני יכול לראות בברור את החיוך שמרוח לה על הפנים.
אני לוקח אוויר ומנסה להתאפס. "אוקי, הבנתי, השכמה, אופניים, סבבה, אני ער", אני עונה לטל. "ולאן אתה רוכב?", באה השאלה המתבקשת, שבאופן לא מפתיע, תופסת אותי בהפתעה. "לא יודע, שש בבוקר עכשיו, את יודעת שאין לי מושג מכלום בשש בבוקר", אני עונה בטון עצבני. את טל כל העסק די מצחיק. "יאללה, קום כבר, תתאושש ותרכב לאן שבא לך, העיקר שתזהר ושתשמור על הגב", היא עונה.
רוכב אל הלא נודע
ספונטניות מחושבת
חצי שעה אחר כך ואני מתחיל להתאפס. בהכירי את הנפשות הפועלות ואת המגבלות שלהן (במילים אחרות – את עצמי, את התפקוד המאוד לקוי שלי בשעות המוקדמות, ואת העובדה שטל לא נמצאת בסביבה לתקן את הטעון תיקון), הכנתי את מרבית הציוד, הג'לים והשתייה מראש. אני מתארגן, ובמקביל חושב לאן אני רוכב היום. לא מצליח להחליט ומחליט שלא להחליט, פשוט לעלות ולרכוב ולהגיע לאן שנגיע. דקה לאחר מכן, ואני מחליט לפתח את סטארט אפ הספונטניות שלי. מוריד מהיד את השעון ומקלף מעלי את חגורת הדופק – אם כבר אז כבר. רכיבה על עיוור, בלי מכשירים ומדדים. את בעיית מחשב האופניים וצג הנתונים שלו שתקוע לי באמצע הכידון אני פותר תוך שימוש במיטב הטכנולוגיה שיש לאמריקה להציע – חתיכת איזוליר בנד שחורה – וזהו, אני מוכן ליציאה אל הלא נודע.
שנייה לפני היציאה אני תוקע את הג'לים באופניים וקולט שיש בכל זאת איזו בעיה קטנה. הג'לים והשתייה ברכיבות ארוכות מתוזמנים אצלי על ידי השעון. בכל רבע שעה שתייה, בכל חצי שעה ג'ל. אין שעון – אין תזמון. אין תזמון – צפויות בעיות (עיין ערך התכווצויות, בעיית מלחים, בעיית קלוריות, התייבשות ושאר מרעין בישין). כמות השיתיה והאוכל שלקחתי אמורה להספיק לארבע שעות של רכיבה ביום כמו היום (שבע בבוקר וכבר קרוב לשלושים מעלות בצל, בהמשך נטפס ונגיע לארבעים). ארבע שעות זה המון זמן ופתח להמון תקלות. אני חושב עוד רגע ומחליט להתפשר ולהחליט מראש על מסלול. אני מכיר את המסלולים די טוב ויודע בגדול כמה זמן לוקח לי להגיע מנקודה לנקודה. אני מחליט לקחת ג'לים לפי ציוני הדרך שלי ולשתות בהתאם. אם בדואים סופרים זמן לפי סיגריה (ופרק הזמן שלוקח לעשן אותה), אני יכול לאמץ גישה דומה.
בעקבות החולצה הצהובה
יוצא לדרך. חם ומאוד לח, ואני רוכב במסלול שבדרך כלל רוכבים עליו עוד כמה אנשים בכל רגע נתון. היום, משום מה, המסלול שומם לחלוטין. אני חוכך ביני לבין עצמי אם יש היום איזה חג שלא סיפרו לי עליו וממשיך לדווש. מגיע לאזור כנסיית "הילד הקדוש" והג'ל הראשון מוקפץ לאוויר יחד עם שלוק של מים (טקילה סטייל…). ממשיך בדרכי ועובר את תחנות הג'ל שלי האחת אחרי השנייה, שלט העצור לפני העליה הגדולה מהנהר, המאפייה של פוטומק (זו שמריחים את הלחם שלה לפני שרואים את המבנה), וצומת הפיפי הראשונה (אחת מתוך שלוש), כולן באות וחולפות ללא אירועים מיוחדים.
הדרך רצה לי ואני מוצא את עצמי מאחורי רוכב נוסף שלובש חולצה צהובה. כידוע, לחולצה צהובה יש משמעות מיוחדת בספורט. בעיני, מי שמרשה לעצמו ללבוש צהוב, כדי גם שירכב בהתאם. אני מגביר מעט את הקצב ומדביק את הרוכב הצהוב לקראת סוף אחת מהעליות. הבחור נראה קצת מחוק ורוח הפנים שהתנפלה עלינו מיד בסוף העליה לא עושה עימו חסד. אני מחליט להתעלם מהצבע שהבטיח ולא קיים, מסמן לבחור להיכנס מאחורי ושובר עבורו את הרוח
לאורך מספר קילומטרים. הבחור מתאושש, מיישר איתי קו
ומתפתחת שיחה.
מסתבר שקוראים לו ז'אן, שהוא צרפתי שגר בוושינגטון ושעובד בקרן המטבע העולמית. את החולצה הביא איתו מצרפת (איך לא…), ועבורו רכיבה היא דרך חיים. הוא רוכב לעבודה, הוא רוכב לחברים, אין לו אוטו ואין לו שום כוונה לקנות אחד. מה שכן, יש לו אופני וינטאג' בנות עשר שנים לפחות, ולא פחות חשוב, יש לו צפצפת אויר (כן- זמבורה עם פומפה שחורה – כמו של ליצן בקירקס), שמחוברת לכידון. אני שואל לפשר הזמבורה. "תנסה לרכב בוושינגטון בלעדיה בזמן העומס", מגיעה התשובה. "המוניות יהרגו אותך אחרי רגע…".
גרמין או זמבורה?
ממשיכים לרכוב עד שמגיעים ל"גורו גרוסריס", המכולת ההודית (איך לא…), הקטנה שבתחנת הדלק של פולסוויל. עוצרים לקנות קולה, עומדים בחוץ ושותים. שתי דקות עוברות וקבוצה של רוכבים מתגלגלת לה אל תוך התחנה. מדובר בקבוצת רוכבים מצוידת ומאובזרת, אופני סרוולו, חולצות רכיבה של גרמין-סרוולו, גלגלים של הד, שיפטרים אלקטרוניים… בקיצור, כל הטקס. הגרמינים יורדים מהאופניים ואני מרגיש את צונמי הטסטוסטרון שוטף מכיוונם. אני מסתכל על ז'אן. על יד הגרמינים אנחנו והזמבורה נראים כמו שני מחלקי עיתונים. אני מחייך אליו והוא מחזיר לי חיוך. הגרמינים לא עושים עליו רושם. "אמריקאים חושבים שרכיבה קונים בכסף", הוא אומר לי ביציאה מהתחנה, "את אלפ-דואז עולים עם הרגליים והראש, שום סרוולו לא עולה את אלפ-דואז בלי ראש ורגליים".
מגיעים לצומת בה ז'אן פונה ימינה ואני ממשיך ישר. נפרדים בנפנוף קצר וכל אחד ממשיך בדרכו. אני יודע שיש לי עוד משהו כמו ארבעים דקות של רכיבה ולוקח עוד ג'ל. עשרים דקות עוברות ואני מתחיל להתכווץ באזור הירכיים. כנראה שאין לי את המיומנות של הבדואי עם הסיגריה… אני מאט את הקצב, דוחף עוד ג'ל, עוד גייטוראייד, ומקלל את עצמי בגלל כדורי המלח שנשארו בבית. עשרים דקות אחרי (ועוד ג'ל אחד), ואני בבית, נזכר שאני בעצם לבד עד אמצע השבוע ומתבאס. במקלחת אני חושב על החוויה, שואל את עצמי מה עדיף, זמבורה או סרוולו, מגיע למסקנה שכל עוד הראש מוברג נכון, אפשר למצוא מקום לזמבורה על הסרוולו.
המשך יבוא.
9.8.2012
טל ויובל בז'רנו – מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
