כבר 24 שעות שאני דופק את הראש בקיר. איך, איך לכל הרוחות הצלחתי לפספס פגישה עם אחת האגדות החיות של אנשי הברזל?
מאת:טל ויובל בז'רנו
יובל:
יום שבת, שלוש אחר הצהריים, אני בדרך הביתה כשהטלפון מצלצל, טל בצד השני. "לא תאמין עם מי ישבתי לקפה", היא אומרת. אני קבור על הכביש, עומס אחרי תאונה, "עם מי", אני עונה בשעמום. "עם דייב סקוט", באה התשובה.
אם טל הייתה אומרת ברק אובמה הייתי פחות מופתע. "הדייב סקוט, את בטוחה…". טל משועשעת, "לא, דייב סקוט אחר", היא עונה בגיחוך, "ברור שאת הדייב סקוט, הוא נתן הרצאה באקספו, ניגשתי לשאול משהו אחרי שהוא סיים, הוא הזמין אותי לשבת איתו, ישבנו וקשקשנו חצי שעה, עד שהוא היה צריך לעזוב".
הבהרות למי שצריך: דייב סקוט הוא אחת האגדות החיות של ספורט האיירונמן. האיש זכה באליפות העולם בקונה שש פעמים, נחשב לאות ומופת בכל הקשור לעוצמה ונחישות, והיה שותף לקרב האיקוני המכונה Iron War, אליפות העולם משנת 1989 בה התחרה עם מארק אלן (עוד אגדה מהלכת), חזה מול חזה, מייל אחרי מייל, והוכנע על ידי אלן כשני מייל לקו הסיום.
קונה, הוואי- אוקטובר 1989: מלחמת הברזל- מארק אלן ודייב סקוט
עבור אנשי הברזל, לשבת עם דייב סקוט זה כמו לשבת עם מייקל ג׳ורדן עבור חובבי כדורסל, או כמו לשתות קפה עם פלה עבור חובבי כדורגל. האקספו שטל הלכה אליו באותו בוקר מתקיים מדי שנה באזור בו אנו גרים. האירוע מתקיים בבית ספר שמכיל מתקני ספורט מדהימים, והאקספו מפיק מהם את המקסימום. המון ציוד, סדנאות שחייה, רכיבה וריצה, סדנאות על תזונה נכונה, סרגלי אימון ומאמץ, מניעת פציעות וכו'. היינו שם לפני שלוש שנים, החלטתי שראיתי מספיק וויתרתי על הפעם הזאת. איזו טעות…
בקיצור, פוגש את טל בבית חצי שעה מאוחר יותר, שומע על המפגש, לוקח את האייפד ומתחיל לכתוב. מנסה מימין, מנסה משמאל, זה לא זה, מחליט לשנות כיוון, כותב את הפתיח שלמעלה, זה החלק שלי, את זה אני חוויתי. טל הייתה שותפה למפגש עצמו, טל צריכה לספר על המפגש. מעביר את המקלדת והבמה לטל, מכאן והלאה זו הרשימה שלה.
טל:
ללכת או לא ללכת לאקספו, זאת השאלה. יום שבת, בחוץ גשום ואפור, אני יכולה בקלות לבלות את היום הזה בבית, עם טריינינג וגרביים עבות. אבל משהו בכל זאת מציק לי, משהו אומר לי שאני צריכה להזיז את עצמי וללכת, השעון אומר לי שכדאי שזה יקרה בקרוב, או שאני מגיעה לקראת הקיפול.
נסיעה קצרה ואני בג'ורג'טאון פרפ, בית ספר ומתקן מדהים שמארח את האקספו בכל שנה. יוצאת מהאוטו, מלא מכוניות עם מלא סטיקרים של 70.3 ושל 140.6 – הסטיקרים של תחרויות חצי ואיש הברזל המלא. מרגישה סגירת מעגל; לפני שלוש שנים הייתי פה עם יובל, והסטיקרים יצרו אצלי תחושה של איום ופחד – היינו לפני תחרות חצי איש הברזל הראשונה שלנו, מלאי חוסר ודאות. שתי תחרויות חצי איש ברזל ותחרות איש ברזל מלאה אחת אחרי, אני מתבוננת בסטיקרים ובוחנת את עצמי. תחושת האיום והפחד כבר לא שם אבל גם תחושת שייכות וקומרדיות לא ממש משתלטת במקומן. או שעוד לא עיכלתי את עניין איש הברזל או שסטיקרים פשוט לא עושים לי את זה.
נכנסת לבניין וכמעט מיד שומעת קול מוכר. פונה לאולם ממנו נשמע הקול ורואה את דייב סקוט נותן הרצאה. את הקול זכרתי מפגישה מקרית קצרה שהייתה לנו עם סקוט בטריאטלון של וושינגטון. נתקלנו בו ברחוב, יובל ניגש ולחץ לו את היד, שיחה קצרה וכל אחד פנה לדרכו. אבל כנראה שחתימת הקול נשארה אצלי איפשהו בראש. אני מתיישבת להקשיב, מצליחה לקלוט שהנושא הוא "הגדרת ההצלחה".
לשיטתו של סקוט, הצלחה היא משהו פלואידי, נזיל, משהו שמוגדר רק על מנת לשמש כבסיס לשינויים, בהתאם לנסיבות העניין. הדוגמה של סקוט באה מהפעם האחרונה בה השתתף בקונה. בתחילת התחרות הגדרת ההצלחה עבורו הייתה ניצחון. בהמשך התחרות הסתבר שהיו כמה מתחרים שחשבו אחרת. השחייה לא הייתה משהו, האופניים היו ככה-ככה. "כשאתה יורד מהאופניים ואתה במקום 28 בתחרות", אומר סקוט, "כדאי שתגדיר מחדש את המטרות שלך לאותו יום, מה עוד נשאר לך לעשות כדי להצליח… במקרה שלי, פשוט שיניתי הגדרות. אם אני מצליח לצאת עכשיו מההחלפה ולסיים בעשירייה הראשונה, או במילים אחרות, לעקוף בריצה 18 מתחרים, הצלחתי, מקסמתי את היום ואת מה שנותר ממנו". זה לא שסקוט גילה לי את אמריקה, אבל אני מודה ביני לבין עצמי שהזווית הזאת שווה מחשבה. למה לרוץ מרתון בבאסה, כשאת יודעת שהמטרה של תחילת היום כבר לא ריאלית, אם אפשר להגדיר מטרות מחדש ולצאת למיני תחרות שאולי תגרום לי בכל זאת לחייך בסופו של יום…
סקוט ממשיך לדבר, עובר לנושא המסלולים הארוכים (חצי איש הברזל ואיש הברזל מלא), מדבר על רמת המחויבות והמאמץ הנדרשים על מנת להגיע מוכן ליום התחרות ועל עובדה כי אלו הם המכשולים העיקריים במעבר ממרחק אולימפי למרחק ארוך. "יש לי הצעה לכל אילו שמתלבטים בעניין", אומר סקוט, "קחו נייר ותעשו שתי רשימות, אחת של מה שאתם חושבים שאתם חייבים לעשות בחיים ואחת של מה שאתם רוצים לעשות. אחר כך תעברו על רשימת החייבים, תחשבו טוב, ותנפו החוצה את מה שבמחשבה שנייה אתם לא באמת חייבים. אחרי כל זה, תצליבו את רשימת החייב עם רשימת הרוצה ופתאום תראו שבעצם יש לכם זמן. לא להכל, עדיין צריך לתעדף, אבל יש לכם זמן…". סקוט עוצר לשניה, מתבונן בקהל ואז ממשיך. "עשו לעצמכם טובה, אל תסגרו עניין באופן שבו התחלתם וסיימתם את חייכם בצד של החובות, יש זמן ומקום לרצונות ואם מה שאתם/אתן רוצים/רוצות זה להשלים טריאתלוןאיש הברזל אז לכו ותעשו אחד".
ואחרי שהראה לקהל שאפשר וצריך לנסות ולהתחיל, ממשיך סקוט ומדבר על איך להתקדם. "זה לא פשוט להחזיק קרוב לשנה במסגרת אימונים שדורשת המון, גם פיזית וגם מנטלית. מבחינתי המפתח לענין נעוץ בשתי אבני יסוד, צריך ליהנות מהדרך, לא לחשוב שההנאה שמורה ליום התחרות ולמה שיקרה אחריה, ולא פחות חשוב, צריך כמה שיותר הומור. תחשבו על כל מה שמצחיק אתכם ובעיקר אל תשכחו לצחוק על עצמכם".
סקוט מתבונן בקהל, הקהל מתבונן בסקוט ונראה שהאחרון קולט שלא בטוח שהמסר עבר. "אני אתן לכם דוגמא", אומר סקוט, "כשמארק (אלן) ואני היינו בשיא התחרות בינינו, ה -Iron War של קונה משנת 1989, רצנו חזה לצד חזה לאורך מיילים. שנינו הרגשנו שאנחנו על סף השבירה, שאין שום דבר נוסף שאנחנו יכולים לתת או לעשות חוץ מלחכות שהשני ישבר ויאט. באזור מייל 103 עברנו על יד בחור מקומי ענק ושמן ששכב על הדשא, סביבו עשרות פחיות בירה, ונמנם נמנום של שיכורים בשמש. היה ברור שהבחור לא מחובר לכלום וספק אם הוא בכלל יודע על התחרות שמתקיימת סביבו באותו היום. בקיצור, מארק ואני מגיעים לנקודת הסיבוב האחרונה במסלול, מסתובבים ומתחילים לחזור לכיוון קו הסיום. אנחנו מתקרבים שוב לענק הישן שלא שינה תנוחה מאז שראינו אותו לאחרונה. ואז, בשנייה שבה אנחנו נמצאים בקו אחד עם האיש, הוא מתרומם בבת אחת לישיבה ושואג Run Harder. גם מארק וגם אני הרגשנו, עם כל הריכוז, התשישות והמאמץ, איך הלב מדלג דילוג מבוהל על פעימה; מארק, שהיה קרוב יותר לאיש המגודל, ממש קפץ למרכז הכביש בבהלה. הסיטואציה הזו לא הצחיקה אותי באותו רגע אבל היא לא מפסיקה להצחיק אותי מאז. בכל פעם שקשה לי ואני מרגיש צורך לרחם על עצמי, אני חוזר חזרה לענק השיכור מקונה ואלי ואל מארק ולכך שבאמצע תחרות חיינו קפצנו כמו שתי ילדות מבוהלות אל מרכז הכביש בגלל השאגה שלו".
סקוט מסיים את ההרצאה. לפי כמות מחיאות הכפיים והשריקות, נראה שהמסר עבר; לפי השורה הארוכה שמשתרכת, נראה שלהרבה מאוד אנשים יש עוד סוגיות ושאלות להבהרה. אני גם רוצה לשאול, אבל התור מרתיע אותי אז אני פונה להסתובב קצת באולם האקספו. כעבור זמן מה אני עוברת שוב ליד האולם, סקוט עדיין שם, אורז את ניירות ההרצאה, זה נראה לי כמו זמן טוב לגשת. מקרוב אפשר להבחין שהאיש אולי מתקרב לגיל 60 אבל דומה יותר לבן 45-50. ג׳ינס שחור, חולצה שחורה, גבוה, רזה, עיניים בהירות שמסתכלות לך ישר בעיניים. אני שואלת עם יש לו דקה בשבילי, הוא עונה שיש לו יותר ומציע שנשב באזור הקפיטריה. אנחנו ניגשים לשולחן פנוי, השולחן מעט מלוכלך. "חכי שניה", אומר סקוט, "צריך לנקות, אי אפשר לשבת ככה". הוא הולך וחוזר עם מפיות ומנקה את השולחן. אני מתבוננת מהצד וקולטת כמה המחזה שלפני סוריאליסטי: אלוף העולם בטריאתלון איש הברזל, מי שניצח את התחרות בקונה שש פעמים, עומד ומנקה שולחן כדי שנוכל לשבת ולשוחח…
יושבים, סקוט שואל לשמי ואיך הוא יכול לעזור. אני מספרת לו בקצרה על איתי הקטן, על אימוני ותחרויות הקרוס קאונטרי, על שני טריאתלוני הספרינט שעשה בשנה שעברה, על כך שהוא רוצה לעשות תחרות אולימפית השנה ועל ההתלבטות שלי – האם לאפשר לילד בן 15 ללכת על מרחק אולימפי. סקוט מקשיב, שואל עוד כמה שאלות, עונה שלפי הפרופיל שאני מתארת, איתי יכול ללכת על מרחק אולימפי. "תקפידי רק שבאימוני השחייה הוא לא עובר את קו האלפיים ושבריצות הוא נשאר באזור ה-10 קילומטר, הכתפיים והברכיים הם מקור לצרות בגיל הזה".
אנחנו ממשיכים לשוחח, סקוט שואל איך איתי הקטן הגיע לתחום ואני מספרת על הבית ועל מה שאני עשיתי בשנים האחרונות. סקוט שואל על תחרות איש הברזל של אריזונה, על המסלול, על איך הייתה הריצה, מתעניין באמת ומקשיב באמת, אלוף עולם בלי פוזה בגרוש… אנחנו ממשיכים לשוחח על הילדים, הוא מספר שיש לו שלושה, שלכל אחד מהם יש והיו עליות וירידות בספורט ובחיים בכלל, שהפילוסופיה שלו היא שצריך לתת להם כלים בגיל צעיר ולדעת מתי לעזוב, מתי לתת להם להחליט ולהתמודד לבד. אני מקשיבה וחושבת שכמה נכון, וכמה לא פולני, וכמה אני לא בטוחה שאני אצליח ליישם כי זה לא פולני…
מדברים עוד קצת על אימונים וטריאתלון, סקוט מאמן את כריסי וולינגטון (אלופת העולם הנוכחית שהודיע לאחרונה שהיא יוצאת לחופש…), כך שגם שאלת הגיל והפוטנציאל עולה לדיון. "אני מאמן כמה וכמה בנות בגילך שיכולות להוציא מעצמן הרבה יותר", אומר סקוט. אני לא ממש מתרשמת; "אתה מצפה שהן יעשו את זה לפני הכביסה או אחרי שהן מסיימות את סבב הסעות חוגי אחר הצהריים וארוחות הערב״, אני שואלת. סקוט מחייך בהבנה, נראה לי שגם הוא מבין שברשימה של "מה שאני רוצה לעשות", עצם ההגעה והשותפות לחוויית איש הברזל תופסות מקום גבוה, אבל שכלולים אינסופיים ביכולת ובטכניקה יתבטלו כנראה מול רשימת "מה שאני חייבת לעשות".
אנחנו קמים ונפרדים, כל אחד לדרכו, אני מסתובבת עוד קצת באקספו, קונה נעלי ריצה חדשות (איך לא), נכנסת לאוטו ומתקשרת ליובל. הוא מרים, "בחיים לא תנחש עם מי ישבתי לקפה", אני מכריזה, ומצטערת בשבילו על שפספס את החוויה.
נתראה בעוד שבועיים,
28.3.2012
טל ויובל בז'רנו – מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
