פעם קראתי שיותר מ-75% מתאונות טיפוס ההרים קורות בדרך למטה, אחרי כיבוש ההר. ההסבר בגוף המאמר דיבר על נפילת מתח, על עייפות פיזית, על תחושת אופוריה ועל עוד כל מיני סיבות טובות שהביאו מטפסים אל תחתית ההר מהר מהמתוכנן…
מאת:יובל בז'רנו
על ההר הפרטי שלנו טיפסנו, טל ואני, במשך כחמש שנים. לא תמיד ידענו שאנחנו מטפסים, וגם כשידענו, לא היה לנו מושג היכן נמצאת הפיסגה. כשהחלטנו ללכת על טריאתלון ספרינט בפילדלפיה, זו היתה הפיסגה, כשהלכנו על טריאתלון אולימפי ראשון בוושינגטון, זו היתה הפיסגה, חצי איש ברזל בסירקיוז היתה פיסגה נוספת ואילו איירונמן אריזונה היה הפיסגה האחרונה בשרשרת הכיבושים שלנו.
ומשנכבשה הפיסגה האולטימטיבית, ההגיון אומר שצריך להתחיל לרדת למטה, להתארגן מחדש. כי כולנו יודעים מה קורה למי שנשאר למעלה, באוויר הדליל של הפסגות, לפרק זמן ממושך מדי. אז ירדנו, ובהתאם לסטטיסטיקת הפציעות של מטפסי ההרים, גם דאגנו לעשות בדרך למטה את הטעויות הנדרשות. כמות הפציעות של טל ושלי במהלך השנה שחלפה מאז איירונמן אריזונה היא פחות או יותר פי שתיים מכמות הפציעות מהן סבלנו בשנת האימונים שקדמה לתחרות. כבר כתבנו כאן על התחושות וההרגשות של אחרי האיירונמן. זה לגמרי נכון שהאיירון מלמד אותך פרק בהלכות צניעות וענווה, אבל זה לא אומר שבשבועות ובחודשים שאחרי אתה לא מסתובב בתחושה של ״עשיתי איירון, אני יכול לעשות גם…״.
וכאן בדיוק מתחילות הצרות. לדעת מתי אתה ממנף את האיירונמן באופן טוב וחיובי ומתי אתה חורג ועושה נזק, זו תורה שלמה. זה שהרגלנו את הגוף והראש לספורט סיבולת נותן לנו המון יתרונות. אני בנוי בראש לשבת שעתיים על הטריינר של האופניים ולדווש לשום מקום, לשחות 120 בריכות או לרוץ 12 או 14 מייל על המכונה במכון; שנינו למדנו ללחוץ על הכפתור שמכניס אותנו למצב ״סיבולת״, גם כאשר התנאים לא אידיאליים, ולהישאר שם די הרבה זמן. הבעיה מתחילה כשהגוף, במונחים מכניים ופיזיולוגיים בסיסיים, לא מיישר קו עם הראש, כשלגוף לא ממש מתאים ״לסבול״ וכשכל הפרטים הקטנים, אילו שכל כך מקפידים עליהם בדרך למעלה, לא ממש נמצאים שם כדי לתמוך במאמץ בדרך למטה.
את המרתון של המארינס (המרתון הרביעי בגודלו בארה״ב, עם כ-30,000 רצים), החלטנו לעשות באיזור מרץ. היינו אז בתחילת האביב, גל הפציעות שעבר עלינו מעט אחרי אריזונה חלף, והחלטנו שצריך משהו, יעד על המפה, שנוכל לכוון אליו ולהתאמן לקראתו. בדרך עוד החלטנו וגם עשינו את הטריאתלון של פילדלפיה. התכנון היה לסגור עונה רגועה יחסית עם המרתון ואז להחליט מה הלאה. חשבנו שעם הפציעות לשנה הזו סיימנו.
לזרוק את האגו
אבל היה כנראה מי שחשב אחרת. לפני כחודשיים וחצי, ואחרי סידרת טעויות של טירון, מצאתי את עצמי עם פציעת גב שהובילה להשבתה כללית וניתוח שנערך לפני שמונה שבועות. מובן כי בשבועות שקדמו לניתוח ובאילו שאחריו, עפה לה תוכנית אימוני המרתון שלי דרך החלון. הזמן אותו ביליתי בבטלה מאונס נתן לי זמן לחשוב. ההתבוננות שלי מהצד באימונים של טל ושל איתי (הרצים), ושל שחר ועומר (השוחות), הביאה אותי לכלל הכרה שבסביבה שכזו לא לעשות זו לא אופציה, ומכיון שלרוץ מרתון בשלב הזה לא היא ממש ריאלי מבחינתי, החלטתי ללכת מרתון. טל ביקשה שאעבור דרך דוקטור גולדסמית (המנתח), לאישור. הרמתי טלפון והחלטתי ללכת על טקטיקה של הפוך, ״אני יכול לחזור לרוץ?״, שאלתי. ״נראה לך??״, ענה הדוקטור המלומד; ״ומה לגבי הליכה?״, שאלתי. ״אתה יכול ללכת כמה שאתה רוצה״, באה התשובה. ניתקתי לפני שגולדסמית יתחרט או ירצה לרדת לפרטים, ״גולדסמית אמר שאני יכול״, דיווחתי לטל, שהסתכלה עלי במבט ספקני.
ומאז, למשך ארבעה שבועות, ניכנסתי למשטר הליכה. בשלב ראשון בדקתי מה זמן הגג בתחרות. מצאתי שאני חייב לעבור את מייל 20 (קילומטר 32), בפחות מארבע שעות וארבעים דקות. חשבון פשוט הראה קצב של 14 דקות למייל (8:30 דקות לקילומטר). שמתי עלי את חגורת הגב, עשיתי הליכת מבחן של 10 קילומטר, סגרתי בזמן של בערך 13:50 דקות למייל, לא משהוא אבל גם לא אסון טוטלי. מאותו שלב התחלתי לצעוד לי במרץ: 6 מייל, 8, 10, 14, הליכות קצרות יותר באמצע השבוע, ארוכות בסוף שבוע. המעבר מריצה להליכה מהירה לא פשוט, זה כואב במקומות שאני לא רגיל אליהם מצד אחד, ומצד שני, זה אומר לזרוק את האגו דרך החלון. ללכת לוקח גם הרבה יותר זמן, זמן שבו אתה מתבשל עם עצמך, צריך להסביר לעצמך מה אתה עושה ולמה אתה עושה את זה.
צועד בחולצה ורודה
יומיים לפני המרתון ואני עושה עוד החלטה אחת, אם אני הולך לבלות על המסלול כל כך הרבה זמן אז לפחות נמקסם את העניין לטובת משהו חיובי. אני יוצא לקניות וחוזר עם חולצה בצבע ורוד בזוקה ועם סמל של האגודה למלחמה בסרטן השד על הזרוע, אם כבר אז כבר. בוקר התחרות, השעה 5:00 ואנחנו בדרך לעיר. אני מתבונן במראה. טל, עם צלב מטרה על 3:45 והזמנה לבוסטון, יונתן, עם צלב מטרה על 5:30 ולגמור את זה בלי יותר מידי נזקים, איתי הקטן, שאמור לפגוש את טל במייל 16 ולהוביל אותה עד לסיום מתחת ל 3:45, לכל אחד מהרצים באוטו יש הגדרה משלו למה שייחשב כיום מוצלח אבל לכולם יש מכנה משותף, כולם רצים, ורק אני הולך…
מגיעים לשטחי ההתארגנות לזינוק, הוריקן סנדי מרחף לו בשמיים. כולנו מתפללים שהעסק יחזיק עד שנסיים את התחרות, לאף אחד מאיתנו אין חשק לרוץ בשיטפון. הרוחות די חזקות והטמפרטורות די נמוכות, כולנו מצטופפים ומחכים שיתחיל כבר. 7:30 ואנחנו מסתדרים על הכביש לפני קו הזינוק. 30,000 רצים זה לא דבר של מה בכך, והחברה מהמארינס מוכיחים שהם יודעים להתארגן ולארגן. הכל ערוך ומוכן, אבל ישנם עוד שלושה דברים שבלעדיהם המארינס לא מוציאים תחרות לדרך. קודם כל ברכת הדרך, באמצעות מערכת הכריזה הענקית שסביבנו; אחר כך מטס של שני מטוסי/מסוקי תובלה במבנה מעל הראש ולסיום, ההמנון האמריקאי.7:50 בבוקר, התותח (כן, תותח…), יורה ושלושים אלף איש יוצאים לדרך. טל נעלמת לי בתוך שתי שניות ואני מתחיל בצעדה הקטנה שלי. מזג האויר סגרירי והרוח המקדימה של סנדי כבר מעלינו. את 15 הקילומטרים הראשונים אני מעביר במין משחק תופסת עם קבוצת חיילי מארינס שעושה את המסלול עם תרמילי פק"ל על הכתפיים. הם מריצים נוהל של הליכה/ריצה, אני עוקף אותם כשהם הולכים, הם עוקפים אותי כשהם רצים.
באיזור קילומטר 16 המארינס מאבדים אותי ואני מחפש מישהו או משהו אחר להתעלק עליו. אני קולט בחורה שרצה באיטיות מעט לפני, יש לה מדבקה על הגב. אני פותח צעדים, מדביק אותה ומקבל צמרמורת, הבחורה רצה עם התמונה של בעלה, חייל מארינס שנהרג בקרב, מודבקת לה על גב החולצה…
כרטיס לבוסטון
עוד כמה קילומטרים עוברים ואני קולט שהגיע הזמן המשוער שבו טל אמורה לסיים את התחרות. הסיכום שלי עם איתי היה שהוא מסמס לי אחרי שהם חוצים את קו הסיום, אני מוציא את הסלולרי מהפאוץ׳. מחפש סמס ומוצא כינים. עוד כמה דקות עוברות וההודעה המיוחלת מגיעה: ״אמא סיימה ב-3:43״. אני מרגיש על ענן, הולך את חמשת הקילומטרים הבאים בלי להרגיש, טל תותח על, יש לה כרטיס לבוסטון. מייל 20 (קילומטר 32), מגיע לו ואני בסדר, משיג את זמן הגג בכ-20 דקות. האמת היא שהתחושה הזו של לשחק עם זמן הגג, חדשה עבורי ולא ממש עושה לי טוב. אף פעם לא הייתי בחבורה שמובילה את התחרות אבל גם אף פעם לא הייתי במאסף.
הנטל הזה, של זמן גג שיושב לך על הראש ושלא נותן לך להרפות את הקצב אפילו לשניה, הוא קושי חדש שלא הכרתי ושאני מבין כמה הוא היה כבד רק אחרי שאני עובר את מייל 20 והוא מוסר מעלי.
שדה קרב על הגשרממשיך לצעוד על הגשר לכיוון קריסטל סיטי, עוד 10 קילומטר לסוף המרתון והגשר נראה כמו שדה קרב, אנשים בפוזות שונות ומשונות, כאלו או אחרות, נמתחים, מנסים לשחרר שריר מורד, גב תפוס, או לההעביר את תחושת הבחילה שמלווה את המאמץ אותו חווים.
אני מנסה להתמקד, קולט בחורה עם עגלה לפני ופותח צעדים כדי להדביק אותה. כשאני מספיק קרוב אני רואה שהבחורה שייכת לקבוצת הוייט, חבורת מתנדבים שכל אחד מהם עושה את התחרות עם ילד פגוע בעגלה אותה הוא או היא דוחפים. אני מתבונן בבחורה, מתבונן בילד שבעגלה וחוזר חלילה. אני מכיר את התופעה הזו מהטריאטלונים, מתנדבים או הורים לילדים פגועים שעושים טנדם לילד כל הדרך לקו הסיום. ברגיל אני עוקף אותם, היום אני מתאמץ להשאר איתם, אם הערצתי אותם עד היום, מהיום אני סוגד להם.
הולך על סיכותשישה קילומטרים לסוף ואני מרגיש כל עצם בכפות הרגליים שלי, מעביר משקל מצד לצד ומרגיש כאילו אני הולך על סיכות. לעומת זאת, הגב מחזיק מעמד מצויין. ההחלטה לעשות את ההליכה הזו עם חגורת הגב שלי מתבררת כנכונה.
ארבעה קילומטרים לסיום ואני כבר צולע, כף רגל ימין יצאה לגמלאות ואני מחכה שייגמר כבר. עוברים על יד הפנטגון,
שני קילומטר לסוף, ואני פוגש בחור שסובל מהתכווצויות קשות ומציע לו כדורי מלח שאני סוחב איתי בכל תחרות. הוא לוקח ואומר תודה, אני ממשיך. קילומטר לסוף, מתחיל לשמוע את הפסטיבל של קו הסיום, מוריד ראש וממשיך לצעוד.
עשיתי זאת!
פנייה אחרונה ימינה והנה אני רואה את הסוף, הבחור מכדורי המלח, זה שלא יכל לזוז לפני 15 דקות, עוקף אותי בריצה, כנראה שהמלח שלי עבד.
חמישים מטר לסוף ואני רואה את טל על הגדרות, חותך ימינה, חיבוק רטוב, נשיקה מלוחה, חמש שעות וחמישים דקות מהזינוק ואני חוצה את קו הסיום.
גם אחרי קו הסיום הסדר ממשיך להיות מופתי. חייל מארינס מעניק לי מדליה ומצדיע, אחר דואג לי לבקבוק מים, שלישי לבננה ורביעי, שמבחין בצליעה, שואל אם אני צריך סיוע רפואי. אני מוצא את טל, מחכים ליונתן, הוא מגיע כולו נושף, מקטר אבל מחייך, גם היעד שלו הושג היום. באוטו, בדרך הביתה, טל פונה אל איתי, ״אני יודעת שאני האמא ואתה הילד, התפקיד שלי זה לעזור לך להגיע למטרות שלך, היום התחלפנו, היום אתה עזרת לי, יש לי כרטיס לבוסטון, תודה…״.
המשך יבוא,
8.11.2012
טל ויובל בז'רנו – מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
