לפני כשבוע פרסם ההוא שבגלל אשתו פוסט מקדים על פרפרים לקראת מרוץ הסנקה. עכשיו הוא מביא את הסיפור מהשטח

מאת:יובל בז'רנו, צילומים: טל בז'רנו

כשאני רץ בשביל אני מקשיב לפעמים לדיבורים שמסביב, לפעמים לשקט, לפעמים לכלבים ולזאבים שנובחים או מייללים ברקע. אני לא קובע. הרעשים רנדומאליים, אני רק מקשיב. אני רץ דרך הקולות, הם לא ממש משפיעים על האופן בו אני רץ. אבל ישנם שני צלילים אותם למדתי לזהות ולהם למדתי לייחס חשיבות – מכוניות ומים. כשאני שומע מכוניות, אני מחייך, זה בדרך כלל אומר שמגיעים לכביש, לנקודת החצי, ומתחילים לחזור. כשאני שומע מים לעומת זאת אני פחות שמח, זה בדרך כלל אומר שאני עומד להירטב.

השעה שתיים עשרה ומשהו בצהרים, מייל עשרים ומשהו אל תוך
מרוץ הסנקה. אנחנו רצים כבר יותר מארבע שעות ואני שומע מים.

זו לא הפעם הראשונה היום, כבר חצינו כמה מעברי נחל היום אבל הרעש של הפעם הזו מסמן משהו שונה. עוברים עוד עיקול או שניים ומבינים – נחל ברוחב של כעשרים מטר זורם בשצף, משובץ בסלעים מכוסי שלג וקרח. עוצרים, מסתכלים אחד על השני, לא טעינו בדרך, רצנו לפי הסימונים והחיצים, מה עכשיו? שש וחצי שעות לפני כן עוד הייתי מתחת לפוך, השעון העצבני שלי שלף אותי מהמיטה ושלח אותי לשטוף פנים, לצחצח שיניים ולהתלבש. 350 איש מחכים לי על שביל הסנקה הבוקר. טל קמה איתי, היא ורפי (אבא של טל), על תקן צוות צילום ותמיכה היום. עוברים בזריזות על הרשימה, מוודאים שלקחנו את כל מה שצריך ויוצאים לדרך. מרוץ הסנקה מתחיל השנה על נהר הפוטומק, עולה 30 מייל צפונה, לאורך תוואי הנחל ומסתיים בעיירה בשם דמסקוס (כן, דמסקוס או בעברית פשוטה, דמשק). התנאים היום לא משהו, הטמפרטורה זזה איפה שהוא באזור המינוס 2, הרוח באזור ה-20 קמ״ש ופתיתי שלג עפים לכל הכיוונים. אני מוריד כפפות, כדי להצמיד את המספר שלי לרגל ומאבד תחושה תוך שניות. משימה, שברגיל מצריכה ארבע סיכות בטחון ודקה עבודה, מצריכה ממני מאמץ וריכוז של פזל אלף חלקים בחושך.

דמשק, להצטרף למורדים או לבשאר?

8:00 ואנחנו יוצאים לדרך. המגוון והשוני ממה שאני רגיל אליו בתחרויות הטריאתלון מדהים אותי כל פעם מחדש. כל מי שמכיר את הסצנה יודע שסביב תחרויות הטריאתלון יש פסטיבל שלם ושהמילה האחרונה, בביגוד, בנעליים, באופניים וכו' הוא חלק בלתי נפרד מהאירוע. סצנת רצי השבילים לעומת זאת מתנהלת בצורה שונה לחלוטין. כאן סיזיפיות היא שם המשחק. רץ השבילים הוא ההיפסטר של ספורט הסיבולת. המוטו שלו/שלה יהיה נעליים, מכנסיים, חולצה, בקבוק ביד וצא לדרך. את מה שיש לך להראות תראה דרך הרגליים וענייני ביגוד והנעלה הם בגדר הכרח ואמצעי, אין להם שום משקל משל עצמם.

המוטו הזה בא לידי ביטוי גם היום. הגרעין הקשה של רצי
השבילים, שמשתתפים בתחרות הגיעו בנעלי ריצה פשוטות, מכנסיים קצרים, חולצה
ארוכה ובקבוק. את הקלוריות הם מתכוונים לקחת בתחנות בדרך (התפריט של היום
כולל עוגיות וצ׳יפס) והקור מבחינתם הוא חלק מהחוויה.

עבדכם הנאמן, שלא מחשיב את עצמו גוגו ושחושב שקר זה רע, קרסול נקוע זה עוד יותר רע ושעוגיות עושות לו כאב בטן, מתייצב למשימה עטוף בשלוש שכבות. נעלי טרייל עם סוליה שאוחזת את השביל וערמה של ג׳לים בטעם תפוז ארוזים בתוך פאוץ'. 11 קילומטר לתוך הריצה ואני פוגש את טל בתחנה הראשונה. הקצב שלי טוב ונכון לעכשיו שום דבר עוד לא חורק או דופק. דיבור קצר ואנחנו קובעים להיפגש שוב בתחנה שבאזור קילומטר 18. גם השלב הזה עובר ללא שום תקלות. המסלול לא קל, עולה ויורד כמו נדנדה, והרוח והקור לא עוזרים, אבל בסך הכל העניינים זורמים להם. פוגש ונוטש את טל בתחנה וממשיך לתחנה הבאה. בתחנה הזו אני גם צריך להחליט, ימינה לסיבוב קצר של עוד 3.5 מייל או ישר, במסלול המקורי. התלבטות קצרה ואני מחליט על ישר. אני בסדר כרגע אבל בקושי עברתי את קו החצי, יש לי עוד יום ארוך.

בגללה אני פה

אני באזור קילומטר 27, חצי קילומטר מהמפגש הבא שלי עם טל, כשאני חוטף התכווצות נוראית בארבע ראשי של ירך ימין. הכאב החזק, בתוספת העובדה שהרגל ננעלה לי בזוית של 20 מעלות, עוצר אותי במקום. אני מנסה למתוח והעסק לא זז. אחד מהרצים שואל אותי מה קורה? ״יש לך כדורי מלח?״, אני שואל, ״יש ויש״, באה התשובה. אני לוקח שניים, אומר תודה ומתחיל לדדות לכיוון תחנת הרענון. טל מחכה לי בקצה השביל, מתברר שהיא ראתה את כל הסצנה מלמעלה, הבינה מה קורה, והתחילה ללכת לכיווני עם שקית של צ׳יפס, התרופה הכי מלוחה והכי זמינה שיש על המסלול להתכווצויות.

ג׳ל, שקית צ׳יפס וחצי בקבוק גייטוראייד אחרי ואני שוב על
השביל. עוד 8 קילומטר עוברים ואני מגיע לתחנה הבאה. טל מחכה לי וגם יונתן,
אח של טל, שהתנדב לעמוד היום בקור הנוראי ולסייע לרצים. אני שוב בשתייה,
בצ'יפס ובג׳ל והפעם אני גם מכניס בננה לתפריט (המון אשלגן). יונתן דואג
לי לכדורי מלח לדרך ואני שוב על השביל, אני עוד לא יודע אבל אוטוטו ואני
אשמע מים.

אנחנו עומדים ומסתכלים האחד על השני, מסתכלים על ה-20 מטר של מים שוצפים לפנינו, מה עכשיו, איך חוצים את הדבר הזה? מתקרבים עוד ומזהים שני בזנטים תקועים, אחד בכל גדה, וחבל קשור ביניהם, מתבוננים עוד קצת ומזהים את סרטי הסימון של התחרות בגדה ממול. אין כאן שום אי הבנה או טעות, או שנכנסים וחוצים או שכאן נגמר לנו היום. אני יודע שכל שניה של עמידה במקום נועלת לי את שרירי הרגליים אז אני לוקח יוזמה, תופס את החבל ומתחיל לחצות. מצד אחד אני מת מקור, מצד שני אני חייב להיות זהיר. אני לא במצב של לקפוץ ולדלג וגם שיווי המשקל שלי כבר לא משהו. במין הפוך על הפוך, המים הקפואים מעלימים לחלוטין כל תחושה ברגליים, כולל הכואב והמציק שהיו שם עד לפני רגע. אני מגיע לצד השני, מטפס לקצה הגדה ומסתובב לעזור לאחרים לעלות. הנוהל הוא שאתה עוזר לזה שאחריך ויוצא לדרך, הוא או היא עוזרים לבא בתור וכן הלאה. הבחורה אותה שלפתי מהערוץ לא מכירה את הנוהל או שהיא נורא ממהרת, עוזבת לי את היד וטסה לה לדרכה. הבחורה שאחריה לא אוהבת את המחווה, ״איזה ביץ׳״, היא מסננת תוך כדי טיפוס, מסמנת לי שהיא בסדר ושאני חופשי להמשיך ופונה לאחור לעזור לבא בתור.

אוקיי, תגדיל בשקל ותשעים

אני מתקרב לקילומטר 42 והגוף שלי מגיש עצומה עם בקשה מנומקת ל-למה מספיק להיום. מבחינתו עשינו את מה שבאנו לעשות – מרתון. התוספת הזו של עוד, בערך 8 קילומטר, לא הייתה בתכנון. עבודות התחזוקה בשביל מטעם המחוז והתוספת במרחק שנבעה מהן לא מעניינות אותו, הוא רוצה הביתה. אני מתעלם וממשיך הלאה למרות שהקשה כבר הפך מזמן לנורא קשה. כל עלייה נראית לי כמו קיר וכל נקיק בשביל כמו תעלת פנמה. הרגליים בקושי דוחפות והקצב שלי איטי להחריד אבל אפשר לחשוב שיש לי בררה, אני באמצע היער, מכאן אף אחד לא יבוא לאסוף אותי, מכאן אני יוצא לבד. תחנה אחרונה, הגרמין שלי, זה עם הטכנולוגיות והג׳י פי אס וכל הצלצולים, גמר בטרייה וסגר עניין לפני שעה, אין לי מושג איפה אני על המסלול אז אני שואל כמה עוד נשאר? ״משהו כמו שני מייל, אולי אפילו קצת פחות״, עונה לי אחת הבחורות בתחנה בחיוך מתנצל. ״זה בסדר״, אני מחייך בחזרה, ״את לא אשמה״. חוצה כביש אחרון, מעביר עוד קילומטר ומשהו בעליה אחרונה, מקטר קיטור אחרון לעצמי, מריח את הסוף.

באפסנאות הבטיחו דובון

מרים ראש ורואה את טל צועדת מולי עם מעיל ביד. ״לא יכולתי לחכות יותר״, היא אומרת בחיוך, ״רק עוד קצת ואתה מסיים״. הולכים ביחד בעלייה, עוברים את השיא ואני שומע עוד רעש אחד מוכר, אחד שלא שמעתי כבר חודשים, אחד שלא הייתי בטוח שאני אשמע עוד כמתחרה, הקולות של קו הסיום, ״קדימה״, אומרת לי טל, ״רוץ לקו, תנשום את האוויר, הרווחת את זה״. אני עובר לריצה, דקה אחרי ואני על השטיח הכחול, חוצה את הקו, המנדבת מתכופפת לצידי ומורידה לי את הצ׳יפ מהרגל, היא מתרוממת חזרה ומחייכת, ״מזל טוב, אתה אולטרה״.

המשך יבוא…

• דירוג מרוץ הסנקה באתר מבט למרוץ – כאן

---

טל ויובל בז'רנו – מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא 
רוקוויל,  מרילנד, ארצות הברית.