יולי 2012 – הבריכה הפתוחה של קבוצת טיילווד דולפין- Tildenwoods Dolphins
מאת:יובל בז'רנו, צילומים: טל בז'רנו
הכובע הכסוף, זה עם הכריש שמצויר על הצד, עולה ויורד במים כמו בוכנה, עוד שלוש, שתיים, תנועת פרפר אחרונה והידיים נשלחות קדימה ופוגשות בקיר. שחר מרימה ראש מתנשף לכיוונה של ג׳יין, המאמנת שלה, ג׳יין זורקת שני משפטים קצרים, משהו על ״למה את ממשיכה לעלות לקחת אויר אחרי שחצית את קו הדגלים״, ומשגרת את שחר לסיבוב נוסף.
זה כבר הסיבוב המי יודע כמה (הפסקתי לספור באזור עשר), הריטואל פשוט, משהו כמו עשרה ילדים במסלול, שישה מסלולים, יוצאים לדרך כל עשר שניות, ג׳יין עומדת על הדופן (ביחד עם עוד חמישה מאמנים – אחד לכל מסלול), ומביטה, זורקת הערה או שתיים למי שמסיים ומשגרת אותו/אותה במן ״שנה״ אין סופי שזכור לכולנו מימי הטירונות. שחר מגיע שוב לקיר, הפעם ההערה מתייחסת לזווית בה נכנסות הידיים חזרה למים והילדה משוגרת לסיבוב נוסף. אני חושב לעצמי איזו סיטואציה אחרת בחיים הייתה מביאה את שחר לציות מהסוג לו אני עד ומגיע למסקנה שאני מתבונן במצג ייחודי שאין שני לו. ברזומה של שחר ישנם הרבה דברים טובים אבל ציות הוא לא אחד מהם.
שעתיים אחרי והמחזה חוזר על עצמו. הפעם עומר היא נשוא המשוב, ״את לא בועטת מספיק מהר, תנסי שוב״, ועומר מתהפכת ויוצאת לסיבוב נוסף. אצל עומר הציות בא מעט יותר בקלות. הבעיה במקרה שלה היא רצינות היתר, הילדה כמו בדואי, זוכרת כל מילה, כל הערה, והכל אצלה אישי. שעות אחרי שכבר חזרנו, התקלחנו, אכלנו וראינו חמישה פרקים רצופים של חנה מונטנה, היא עדיין עם פרצוף חמוץ על זה שאמרו לה שהיא ״לא בועטת מספיק מהר״.
ינואר 2012 (חצי שנה מוקדם יותר) – הבריכה הסגורה של מחוז מונטגומרי
״חכו שניה, מעיל, קפוא בחוץ…״, טל מספיקה לרכוס את המעיל של עומר (בת שבע), שחר (בת שתיים עשרה), כבר בחוץ, הילדות בהי מטורף, לא מרגישות את הקור, המבחנים לקבוצת השחייה של המחוז הסתיימו, מדובר באחת מהקבוצות החזקות של מרילנד שהוציאה מתוכה לאורך השנים כמה וכמה שחיינים ברמה לאומית, הן בפנים. הבנות עבדו קשה לקראת המבחנים, הרבה שעות, המון בריכות, כל הסגנונות, והיום היה היום… שחר קפצה למים ראשונה, במשך שעה רצופה הוציאו הילדות את נשמתן במים, סבב ועוד סבב, סגנון ועוד סגנון. כשסיימו הכניסו את כולן לחדר, הקריאו רשימה של מספר שמות וביקשו מאילו שברשימה לצאת מהחדר. שחר הייתה בין אילו שיצאו, הייתה בטוחה שלא עברה את המבחנים, מתברר שטעתה, אילו שיצאו התקבלו. עומר קפצה למים שנייה, שוב אותה תרגולת, שעה של הלוך ושוב, אינטרוולים, ספרינטים, חתירה, גב, חזה ופרפר, שוב כולן עושות את המקסימום, יוצאות מהמים, נכנסות לחדר ומחכות לשמוע מה עלה בגורלן. חמש דקות ועומר יוצאת החוצה, אנחנו כבר יודעים, מי שיוצא עבר…
חזרה לקיץ 2012
בחצי השנה שחלפה לה מאז מבחני הקבלה אנחנו עדים לסצנה חדשה עבורנו – סצנת השחייה האמריקאית. זה לא שהבנות לא שחו קודם, אבל המעבר בין פעמיים בשבוע, שעה כל פעם, באווירת השנטי של הברכה הקהילתית, לחמש פעמים בשבוע (לא כולל ימי תחרות), בברכת הכרישים המחוזית, היה כמו לעבור מרכיבת אופניים של סופשבוע עם סלקל מקדימה לעליות של אלפ-דואז בהכנה לטור.
המעבר לא היה קל, לנו או לבנות. לראות את שחר יוצאת מקצה 200 מטרים מעורב אישי במקום אחרון, חיוורת, תשושה ועל סף ההקאה, או לראות את עומר בועטת עם הקרש באימון,
בוכה במים כי כולם במסלול עוקפים אותה והיא כאילו שוחה במקום, היה לא קל להן ולא קל עבורנו. שיחות המוטיבציה עמוק אל תוך הערב, כאשר אני שומע אותנו מעודדים את עצמנו לפחות כמו שאנחנו מנסים לעודד את הבנות, היו לא קלות. אבל בדבר אחד לא היה לנו ספק, קשה או לא קשה, הילדות במקום טוב, על מסלול נכון, נעבור את הטירונות הזאת ויהיה בסדר.
ואכן, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, העניינים התחילו לעלות על מסלול. הבנות (שהשכילו בשלב הטרום לידה לאמץ את גן השחייה של אמא…), התחילו להפנים מושגים כמו חלוקת כוחות, גלישה, תנועה מושלמת, והכי חשוב, סבלנות והתמדה. הקיטורים האין סופיים באוטו של טל בדרך אל ומהאימון התחלפו בשקט בקטע של לפני ובהחלפת חוויות בדרך חזרה. גם מזג האוויר המתחמם והמעבר הצפוי מהבריכה הסגורה של המחוז לבריכה הפתוחה של קבוצת השחייה האזורית עשה את שלו. הדחוס והסופר תחרותי של החורף (אין הרבה ילדים ששוחים בחורף ומי שכבר כן, עושה את זה די טוב), התחלף לו עם הנקי של הבחוץ ועם המקום שבו ילדי בריכות החורף הם הכוכבים של הקיץ. הבנות החלו לקצור את פירות עמלן והסרטים (סרטים זו הגרסה של השחיינים למדליות), של מקום ראשון, שני או שלישי התחילו להגיע הביתה מכמעט כל תחרות בה הילדות משתתפות.
כל מי שכבר קרא את הרשימות שלנו מכיר את הסיפור של איתי ושל נבחרת הריצה, מכיר את הרצינות וכובד הראש של הילדים והמאמנים, את התחרויות ואת כל האווירה שמסביב. כל מה שנכון לסיפור הריצה, נכון גם לסצנת השחייה. לכאורה, מה שאיתי מנסה לעשות על המסלול, הבנות מנסות לעשות במים, אבל בהבדל אחד קטן, ולהבדל הזה קוראים נקודת ההתחלה. ילדי הריצה, ילדי כדור הרגל, הפוטבול, הבייסבול ושאר משחקי הכדור למיניהם זוכים כולם, ללא יוצא מן הכלל, לשנים ראשונות של חמלה, לשנים שבהן כולם מנצחים (גם אם הפסדנו), שההשתתפות היא העיקר (גם אם לא נשארנו עד הסוף), ושהתוצאה לא ממש משנה.
אצל השחיינים התמונה שונה, בבריכה המונח ״זרקו אותך למים״ בא לידי ביטוי מוחשי וסמלי כאחד. זה בא ממספר כיוונים ובמספר רבדים. קודם כל, במונחים פרקטיים, כשאתה שוחה, המושג הזה, של לעצור רגע ולנוח, לא נמצא בלקסיקון, לעצור משמעו לשקוע. ורגע, שניה לפני שמי מכם מכניס למשוואה את המילה ״קיר״, ואת החיבור עם ״לעצור״, נכנס לתמונה רובד נוסף, מהותי לא פחות, השיטה והמאמנים. כי כל מי שחושב שמאמנים קשוחים שמורים למשטרים חשוכים שזמנם עבר, מוזמן לבוא ולצפות באימון הבוקר (או אחר הצהרים), של אחת מקבוצות התחרות שבמחוז.
הקשיחות כאמצעי (ולא חלילה כמטרה), היא התנ"ך של מאמני השחייה כאן ותנ"ך כמו תנ"ך, מתחילים להרביץ כבר בגיל צעיר. קבוצות התחרות האזוריות באמריקה מורכבות מתת קבוצות. תת הקבוצה הראשונה מורכבת מילדות וילדים בנות/בני שבע ושמונה, משם העסק נבנה בקפיצות של שנתיים, עד לגילאי שבע עשרה ושמונה עשרה. ההבדל היחיד בין קבוצת הגיל הצעירה ביותר לבוגרת ביותר הוא המרחק אותו מכסה כל קבוצה באימון נתון, מעבר לכך, הדרישות של המאמנים מילדה בגיל שבע או מנערה בגיל שבע עשרה זהות כמעט לחלוטין.
הציפייה, או נכון יותר לומר הדרישה, למצות מעצמך את כל מה שאתה מסוגל אליו, ואז לחפור עמוק ולמצוא עוד קצת, היא דרישה חוצת גילאים. אתה יכול להיות בן שבע, בדרך לכיתה ב׳, או בן 18, בדרך אל הקולג׳, אתה שחיין ואצל שחיינים אין גרייס, אין רחמים, אתה מסוגל, תישאר, אתה לא, לך לשחק פוטבול… ובהקשר הזה הוטבע אצל השחיינים מטבע הלשון ״להסתער על הקיר״ או בשפתם של המקומיים- "!…Charge the Wall". בתפיסה המקומית, אם מדובר בשחיין/שחיינית שמכבדים את עצמם, הקיר הוא המקום בו אתה מסתער, לא נח, וזה לא משנה אם מדובר בדרדסית בת שבע או בענקית בת שבע עשרה. כשאתה רואה מרחוק קיר אתה מסתער עם כל הנחישות, בריכה אחרונה, סיימת, לא בריכה אחרונה, נא להתהפך ולהמשיך להסתערות הבאה.
וזה (כמו גם האין ספור בריכות, מאמנים, מתקנים, שאר תקציבים ומקורות טכניים אותם מעמידים המחוזות לרשות השחיינים), גם מסביר (לכל מי שעוד לא הגיע למסקנה בעצמו), את העומק האינסופי של פול השחייה האמריקאי.
רק לשם המחשה, בתחרויות ההכנה לאולימפיאדה הבאה עלינו לטובה התחרו לא פחות ממאה ועשרה שחיינים (!!!), ועוד מאה ועשר שחייניות (!!!), בכל סגנון, על שני כרטיסים לאולימפיאדה בסגנון האמור. תוסיפו על זה עוד משהו כמו מאתיים שחיינים ושחייניות נוספים/נוספות שהתחרו על מקומות במקצים ספציפיים (כמו 1,500 מטרים חתירה אצל הבנים, 800 חתירה אצל הבנות וכו), ותגיעו למשהו כמו 1,100 שחיינים ושחייניות עם המינימום הנדרש כדי להיות מזומנים למוקדמות האולימפיאדה.
חזרה לבריכה הפתוחה של טילדנווד. יום שבת ואנחנו לקראת סוף התחרות השבועית של עומר (שחר מתחרה בימי רביעי). עונת תחרויות הקיץ תסתיים בסוף החודש, באוגוסט כולם נחים, בספטמבר חוזרים לבית הספר ומספר שבועות לאחר מכן לבריכה הסגורה, של המחוז ולמשטר האימונים של עונת הסתיו/חורף. אני חושב אם הבנות יצליחו להמשיך ולחתור (תרתי משמע) בקצב הנדרש על מנת להישאר בנבחרת המחוז. על פי ההישגים אליהם הגיעו שתיהן, תוך פחות מחצי שנה, אין סיבה שלא, אבל הרי מזמן כבר הבנו, זה לא כמה מהר אתה שוחה (או רץ, או מדווש…) בתחרות כזו או אחרת, זה כמה פעמים אתה מוכן לשוב ולהסתער על הקיר…
המשך יבוא,
טל ויובל בז'רנו – מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
