הידעתם? מתברר שיש מי שחושב שהרצים הם חבורה של נפוחי אגו שחשים צורך להתרברב בהישגיהם ולהטיף לכל מי שלא רץ. סיפור מהחיים
מאת:יובל בז'רנו
״ביז׳ו, ראיתי סטיקר מצחיק בטירוף…״, הקול של טל קצת קטוע בסלולרי אבל את הצחוק אפשר לשמוע בבירור. ״אתה שומע, מישהו הרים סטיקר חדש לאוויר, 0.0, גדול לא, אני חייבת אחד כזה לאוטו…״.
אני מעכל שנייה ואז מתחיל לצחוק, וואלה, באמת אחלה סטיקר, אחרי ה 13.1, 26.2, 70.3, 140.6, ואני בטוח שכבר הבנתם את העיקרון, סוף סוף מישהו עם טיפה חוש הומור ויכולת לצחוק נותן לעצמו ולכולנו בראש ומדלל את הרצינות/נחישות/דבקות במעט הומור אירוני. שלוש דקות אחרי ואני כבר בגוגל, מחפש איפה אני קונה את הסטיקר. שלוש שעות אחרי ואני מבין איזה טעות עשיתי כשחשבתי במונחים של הומור עצמי…
| אז ככה, מסתבר שבסביבות ה-12 בנובמבר השנה כתב בחור בשם צ׳ד סטפקו מאמר דיעה ב- Wall Street Journal (לא פחות), בו השתלח ברצים, בסטיקרים, ובכל מה שנראה בעיניו כתרבות קלוקלת של חבורת נפוחי אגו שלא מסתפקים בלהראות ברחובות בזמן מימוש התחביב ההזוי שלהם, אלא עומדים על כך שכל אדם ברחוב ועל הכביש ידע בדבר ההזיה באמצעות סטיקר על האוטו, לוגו על החולצה או כל אמצעי אחר שמעביר את מסר ה"אני רץ – משמע אני קיים". ועוד מסתבר שהמאמר הנ״ל זכה ללא פחות מ-860 תגובות (נכון לכתיבת שורות אלו), וללא פחות מ-10 מאמרי תגובה (גם נכון לכתיבת שורות אלו). ועוד מסתבר שכל מי שחשב שהרצים שביננו הם אנשים שקטים ורגועים אז שילך לקרוא מדגם מייצג מהתגובות השונות, שכוללות מגוון רחב של המלצות ביחס למה |  |
שהם מציעים למר סטפקו לעשות עם עצמו ומה הם היו עושים לו אם היו פוגשים בו באופן אקראי ברחובות ניו יורק.
להלן מבזק: לא כולם אוהבים לרוץ
האמת, הייתי מופתע, גם ממר סטפקו אבל בעיקר מהתגובות. ביחס לסטפקו, ההפתעה נבעה מעצם העובדה שההזדמנות הכמעט בלתי חוזרת להביע דעה מעל דפי הוול סטריט ג׳ורנל בוזבזה על קיטור קטנוני ודי מטומטם של מישהו, שלא מבין למה אנשים באמת רצים ושמביע דעה שטחית ופרובוקטיבית על משהו שבעליל ברור שאין לו שום מושג ביחס אליו.
אבל ההפתעה האמתית היתה כאמור בגוף התגובות. בפרץ כזה של אמוציות הייתי מצפה להיתקל בוויכוח בפוקס ניוז בין אוונגליסטי דרומי לסוציאל דמוקרט מסן פרנסיסקו או לחילופין, בדיון בחמש עם רפי רשף בין אחמד טיבי למירי רגב. הופתעתי מהעוצמה, הופתעתי מהתוכן, הופתעתי מהצורך אותו חשו המגיבים להגיב. גם כי תשעים אחוז מהמגיבים נפלו במלכודת הצורך להסביר את עצמם, כמעט להתנצל על כך שהם רצים, וגם בגלל ההתקפה רבתי על סטפקו, משל יש כאן בכלל בסיס משותף לויכוח, לשכנוע הדדי, שהם צודקים וסטפקו טועה.
אז קודם כל, להלן מבזק: לא כולם אוהבים לרוץ, רוצים לרוץ או מתעניינים בריצה. וחוץ מזה, עוד מבזק, מי שלא אוהב לרוץ לא צריך להישאר סגור בבית או במקרה הטוב, ללכת קרוב לקיר, לשבת על כיסא בפינה ולקוות שלא ישאל, ואם ישאל יענה, ואם יענה, יקבל בתגובה מבט מזלזל, מרחם או שילוב של שניהם כאחד.
ללא מעט מאיתנו, הרצים, הטריאתלטים, המרתוניסטים, האולטראים, אנשי הברזל, ישנה הנטייה ללכת צעד אחד קדימה, להפוך את הספורט שלנו לבשורה הבאה, ולמנות את עצמנו למין סוג של מיסיונרים, שגרירים לקידום ולהפצת דת הריצה בקרב אלו המאמינים בדת הכורסה. וזה לא שאני נגד לרוץ, לדווש, לשחות וכיוצא באילו, להפך, אני בעד. ולא רק שאני בעד, אם זה היה תלוי בי, הייתי לובש כל בוקר טייץ ויוצא לרכוב או לרוץ (אני שוחה רק כשאני חייב…). ולא רק שהייתי רץ/מדווש למחייתי, הייתי אפילו ממליץ לכל חברי וחברותי לעשות כמוני. ממליץ, לא מטיף…
כל אחד והזריחה שלו צילום: Thinkstock
כל אחד והשחר שלו
אני בן ארבעים ושבע ועד היום לא שמעתי אף חבר טוחן לחבר אחר בשכל על זה שהוא ״חייב לתכנת מחשבים״ או שהוא ״חייב להיות מנהל שיווק״ או ״שאין כמו להיות מהנדס״… אבל כבר הפסקתי לספור את הפעמים בהן הייתי עד לקידוח אין סופי על ״אחי, אתה חייב לרוץ…״.
סטפקו כתב מאמר טיפשי וקנטרני שמפספס את העיקר ושאחד כמו סטפקו לא יוכל להבין לעולם. המדבקה, במרבית המקרים, לא באה להגיד לעולם שבעל המדבקה רץ. המדבקה מהווה עבור בעליה, אני חוזר, עבור בעליה, תזכורת יום יומית לעובדה אחת פשוטה – אני עשיתי את זה… וזה כיף, לשחזר את מה שקרה, את מה שעברת מהיום שהתחלת ועד ליום שהדבקת, איך בגלל כל מיני דברים ולמרות כל מיני דברים עדיין קמת מוקדם בבוקר, ועדיין רצת כשעוד היה חושך או אחרי שכבר נהייה חושך, ורכבת על האופניים בגשם, ושחית כשבחוץ שלג… ושאם יכולת לעשות את כל זה, אז היום הזה שעומד בפתח, ושנראה לא משהו ושסביר שגם יגמר לא משהו, הוא בסך הכל עוד ריצה אחת לפני שעולה השחר, ושהשחר תמיד עולה…
אבל זה לא אומר שלשחר של כולם יש את אותו הצבע, או שהוא עולה באותה שעה, או מאותו כיוון… ואם יש כאלו שהפלייסטיישן מביא להם את הזריחה זה בסדר. וכן, יש אנשים שהשמש שלהם מדברת אליהם מהגרעינים השחורים שהם מפצחים על הטריבונה, וזה לא פחות סבבה לשבת על הטריבונה מלהיות זה שמסתכלים עליו מהטריבונה.
אז בקשר אליך מר סטפקו, משפט אחד אני חייב, המדבקות שיש לי על האוטו, ויש לי כמה, והקעקוע שיש לי על הרגל, ויש לי אחד כזה, הם לא בשבילך ולא עבורך, ולא, אני לא לוח מודעות של עצמי, על עצמי ועל השגי המרובים לאורך השנים, ואתה כל כך רחוק בהנחות שלך ובמסקנות שלך מהמקום ממנו אני מגיע שאין שום סיכוי בעולם שאוכל להתייחס באופן ענייני למאמר אותו כתבת.
ואליכם, אנשי הקהילה אליה אני כן שייך, אלו שלקחו באופן אישי את סטפקו ואת מה שהיה לו להגיד, רק משפט אחד קצר לסיום. כל אחד ואחת מכם טיפס את ההר, חצה את הים… את הצורך להסביר, להצדיק או להתנצח הייתם צריכים להשאיר בתחתית ההר, בקרקעית הים, כי הרי זה בדיוק מה שהספורט שלכם אמור לתת לכם, שלווה, סבלנות, חיוך וכן, גם הבנה לאנשים כמו סטפקו.
21.11.2013
טל ויובל בז'רנו – מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
