יובל בז'רנו מספר על הרגעים היותר קשים בספורט ובהורות ואיך גם שומרים על הילד וגם לא נותנים לו לוותר
מאת:יובל בז'רנו; צילומים: טל בז'רנו
לכל הורה שאני מכיר יש את את הדבר הזה, הפינה הזו, המתחם המוגן ששמור לילדים. האינסטינקט הכי בסיסי הוא להגן עליהם, זה מתחיל בשנייה שנולדו, זה מתעצם ביחס ישר לתהליך התבגרותם, שהרי החשיפה לעולם, החיכוך עם העולם, מעלים ביחס ישר את הסכנה שמהחוץ.
ולפעמים זו הגננת, ולפעמים המורה, ולפעמים המאמן, או המפקד, או הבוס, או החבר, והרשימה פתוחה, כמו הפנקס, והיד רושמת. ואנחנו באים חשבון עם כל מי שנתפס בעיננו כאיום, עם או בלי הצדקה, עם או בלי הגיון, שכן מה הקשר בין הגיון לבין אינסטינקט בסיסי. ואנחנו גם נוטים לסלוח לינוקא, ואנחנו גם נוטים לסלוח לעצמנו, לו/לה על השטויות, ולנו על התגובה שלא לעניין, שכן מדובר באינסטינקט, וכל מה שאפשר לתלות ולהצדיק באינסטינקט האימהי (או האבהי), הרי קדוש הוא.
והיום קצת פחות טוב…
ברירת המחדל היא לתת לילד לוותר
ומי שחשב ששם זה נגמר, שהאינסטינקט שמור למה שקורה בחוץ ומאיים פנימה, כדי שיבחן מחדש את עמדתו. כי הסיפור הזה אולי מתחיל עם הבחוץ, אבל עיקר הסיפור הוא עם מה שקורה בפנים, בתוך המערכת המורכבת הזו שאנחנו יוצרים עם הילדים שלנו. כי מסתבר שאנחנו לא ממש יודעים לעשות את ההבחנה, וכשם שברירת המחדל של רובנו היא להצדיק את הילד בחיכוך האחרון שהיה לו עם גורם חיצוני (עם או בלי קשר לעובדות), כך גם ברירת המחדל של רבים מאיתנו היא לתת לילד לוותר במאבקים הפנימיים שיש לילדים שלנו עם עצמם, בתוך עצמם. כל כך קשה לנו לראות את הצאצא הרך (בן שבעת החודשים או שבע עשרה השנים), מתמודד/ת עם הקושי, שאנחנו הופכים כמעט אוטומטית את הקשה לקטגוריה נוספת ברשימה הפתוחה של האיומים, יוצאים נגדו בחירוף נפש ומספקים לצאצא את המצנח מלמעלה, זה שכתובה עליו המילה ״לוותר…״, והמזרן מלמטה, זה שכתוב עליו ״…זה בסדר״.
והספורט בכלל, והספורט התחרותי בפרט, הם המקום שבו ״קשה״ זו מילת מפתח, שכואב זה חלק אינטגרלי מהעניין, שעצוב, ולחוץ, ולא נוח זה מהות היום יום ושלפחות בחצי מהימים בשבוע, לדעת לקחת אויר ולחכות ליום חדש זה הכי טוב שאתה יכול לעשות. ובמקום הזה נבחנים בעצם שני משתנים במשוואה, הילד או הילדה שעושים במלאכה, וההורים שמלווים את התהליך. ושיהיה ברור, אין שום דבר שיכול להחליף את הילד או הילדה. יש דברים שאי אפשר ללמד וגם לא צריך ללמד, ולרצות זה אחד מהם. קודם כל ולפני הכל, הם צריכים לרצות. כי לרצות זה לקום ב 4:30 בבוקר 6 ימים בשבוע, כדי לקפוץ למים ב 5:15, לשחות 4 קילומטר, ולדעת שב 18:00 באותו יום מחכה לך סיבוב נוסף של אותו דבר. כי לרצות זה לרוץ 140 קילומטר בשבוע אחד של מחנה אימונים ביערות בחום של 30 מעלות, רק כדי לחזור בשבוע שאחרי לשבוע שמוקדש לבניית כוח, להרמות, הנפות, ואין סוף חזרות על כדור בוסו, והכל רק כהכנה לעונה עצמה שאומרת 5 אימונים בשבוע, שתי תחרויות בשבוע וכשבעים קילומטרים שבועיים של עליות, ירידות וכל מה שביניהם.
140 ק"מ השבוע
האויבת מספר 1
אבל גם לרצון יש את רגעי השפל שלו, את המקומות הנמוכים של הפציעות, של האכזבות, של התחרות שהיינו חייבים לנצח כדי לעלות שלב ושלא ניצחנו, את ההזדמנות שהיתה לקחת את כל הקופה ושלא לקחנו. ויש גם את האויבת מספר אחת, זה שבכל בוקר נמצאת שם, ובכל ערב מזכירה לך שהיא עדיין שם, השגרה… כי בספורט התחרותי הקטע שבין הנצחון לפודיום נמדד בדקות, ואילו הקטע שאחרי הפודיום ועד לניצחון הבא (אם בכלל), נמדד בשבועות, בחודשים, בשנים. ולא משנה כמה זה בעננים, וכמה זה לא מהעולם הזה, הרגשת הפודיום, או השיא האישי, או ההעפלה לשלב הבא, מתאדה לה ונעלמת ביחד עם הצלצול של השעון המעורר שמזכיר לך שכבר 4:30 בבוקר ושהאימון מתחיל ב 5:15. ואם ביום שאחרי הפודיום קשה לקום, מה נגיד על הבוקר שבא אחרי חמישים בקרים זהים, רגילים, בלי פודיום, עם המון קילומטרים, ושיעורים, ותרגילים, ומבחנים…
ואנחנו ההורים, אילו שקמים ב 4:30 כדי להסיע ב 5:00, אילו שאוספים בשש בערב ממסלול האתלטיקה ומעבירים למכון לטובת אימון קרוס, אילו שדואגים שיהיו פחמימות בבית בכמות שתספיק כדי לסובב טורבינה של תחנת חשמל, וחלבונים שמספיקים לבנות את הכפיל של ארנולד שוורצנגר, אילו שיושבים על ידם ב 10:00 בלילה כדי לוודא שהם לא נרדמים על המחברות… אנחנו ההורים, חושבים פתאום שהנה, משהו מאיים לנו על הילד, שהספורט הזה, זה לא משהו, זה נורא מעייף לנו את הילד, זה נורא מתסכל לנו את הילדה, ושצריך לשמור עליהם…
עוד אימון אחד
מחשבות שניות
ואנחנו מוצאים כל מיני צידוקים לעניין, ונימוקים מלומדים, כמו ״זה לא שווה את הפציעות והבריאות״, או ״הרי אין סיכוי שהוא/היא יגיעו לאולימפיאדה״, וגם ״שהכל פוליטיקה ועסקנים״, או לחילופין ״מה, לא מגיע להם להיות ילדים…״. ויש לנו נטייה לשכוח שליפול מהסקייטבורד ברחוב ולשבור רגל זו גם פציעה, ושאם אולימפיאדה זה המדד וההצדקה אז ספידו היו מייצרים 500 בגדי ים בשנה ונייקי היו מוכרים מספר דומה של זוגות נעליים, ושהעסקן לא מודד לילד שלך זמן על המסלול, ושכשהחברים של הילד/ה שלך שוחים או רצים איתו/ה אז הילדות הרטובה או המזיעה בה בחרו היא לא פחות ילדות… ואנחנו לא אומרים כלום על ידם, אבל הם מרגישים, זה באוויר, והחולשה של אותו הרגע, או היום, או השבוע, מקבלת רוח גבית…
| ואני מודה, ברגעים הקשים גם לנו יש מחשבות שניות, ילד פצוע עם זריקות קורטיזון ועונה מחוקה אחרי שלושה חודשי הכנה זה לא כיף. וילדה ששוחה, ושוחה, ושוחה, ועושה הכל נכון, ושביום התחרות כלום לא יוצא לה נכון, זה עוד עשר שערות לבנות, חמש אצלי וחמש אצל טל. אבל גם, ואולי בפרט בימים האלו, כשהכל רוקד ולא יציב וכשלא ממש ברור על מה ולמה, אנחנו משתדלים לקחת אוויר, לעזור לנגב את הדמעות, לדחות את הדיונים וההחלטות, לסדר פיתה עם הרבה נוטלה, לתת לרע לזרום ולהישטף, לתת לילד/ה את ההזדמנות לבחון, על רקע נקי, עם הרצון, הדרייב, עדיין שם. ולפעמים זה נגמר בבוקר של יום חדש, ולפעמים זה נמשך ימים ושבועות, עם שיחות אל תוך הלילה והתבוננות עמוקה פנימה. ואצל הילד/ה זה לבחון ולהבין – ״אני עדיין רוצה…?״. ואצלנו זה לעזור לזקק את התמונה, ולפתוח פרספקטיבה רחבה, כזו שתיתן, למי שרוצה לקחת, את היד שתעזור להגיע לקצה ולעבור את הפינה. | 
עד מתי…
|
אז לפני כמה ימים התחילה האולימפיאדה בסוצ׳י, והספונסרים של הקבוצה האמריקאית החליטו להתייחס הפעם לזווית הזו של ההורים. ובאופן די צפוי זה מתייחס לאמהות שבינינו (כי בלי סטראוטיפים הרי אי אפשר), אבל הפואנטה ברורה. וטל ואני התבוננו, ושתקנו. ואחרי זה היה לנו קצת מבריק בעניים, כי זה הזכיר לנו כמה אפיזודות לא טובות, וגם כמה אפיזודות מאוד טובות, ואת כל מה שעובר בין לבין – את הפריווילגיה שבמסע שלנו עם הילדים הפרטיים שלנו, שאולי לא יגיעו לאולימפיאדה, אבל משתפים וחיים איתנו את החוויה, מיום ליום.
המשך יבוא
טל ויובל
13.2.2014
טל ויובל בז'רנו – מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
