טריאתלון הוא ספורט שכמו נוצר על פי מידה לאנשים מסוגי, אלו שמשתעממים בקלות ושלא יזיק להם ללמוד פרק בסבלנות
מאת:יובל בז'רנו, צילומים: טל בז'רנו
אנשים עסוקים כל הזמן בלהשוות: מכוניות, חשבונות בנק, שטח בתים, הגודל של מה שבתוך התחתונים. מן תרבות עקומה של התעסקות אובססיבית בכר הדשא של השכן שכל כולה מתמצא במשפט "אני משווה משמע אני קיים".
למרבה הצער, האתלטים שבינינו אינם שונים בהרבה מאחיהם חובבי הרביצה בכורסה. ברור שאני מעדיף את ״מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" על "חדש יותר, גדול יותר, יקר יותר", אבל בסופו של דבר כולנו מנסים לשפר את התוצאה שלנו ביחס לאחר, לדלג עמדה ולעקוף את זה שלפנינו.
בהקשר זה נתקלתי לאחרונה במאמר שעוסק בהשוואה המייגעת והטרחנית בין טרי אתלטים לספורטאים שמתרכזים באחד מענפי הטריאתלון. ברגיל אני מדלג על מאמרים מסוג זה, מדובר מבחינתי בעוד השוואה חסרת תכלית שאינה שווה את זמני. אלא שהפעם כותרת המשנה של המאמר כללה משפט שמשך את תשומת ליבי ושבתרגום חופשי אומר כך: "ההשוואה בין טריאתלט לספורטאי חד ערכי היא משימה לא פשוטה, אחרי ככלות הכל, איך אפשר להשוות כאשר השחייה עבור הטריאתלט היא רק החימום והמרתון בסוף הוא ריצת שחרור…".
אני חייב להודות שבמשפט כל כך מטומטם כבר מזמן לא נתקלתי, אבל יחד עם זאת, במן הפוך על הפוך, בגלל המשפט קראתי את גוף הכתבה. כצפוי, הכותב המלומד המשיך וניתח את התזה שלו תוך שהוא מנסה להמחיש, באמצאות תוצאות ומספרים, שההישגים של אלופי הטריאתלון בדיסציפלינות השונות קרובים מלכתחילה לתוצאות אותם משיגים הספורטאים "החד ערכיים", כל אחד בתחומו, ושאם לוקחים בחשבון את העומס המצטבר בין שלושת הדיסציפלינות, אי אפשר להשוות את הישגי הטריאתלטים לתוצאות הספורטאים "החד ערכיים".
כאמור, העיסוק האובססיבי של חלקנו בהשוואות מסוג זה מקפיץ את מדד חוסר הסבלנות השלי, ובמקרים קיצוניים את רגל שמאל ואת עפעף ימין. יחד עם זאת, החלטתי להקדיש לעניין מעט מחשבה, אחרי ככלות הכל, אני התחלתי עם ריצה, בחרתי לעבור לטריאתלון ומעולם לא הקדשתי מחשבה ללמה בעצם עשיתי את המעבר.
לכאורה, המעבר שלי לטריאתלון רחוק מלהיות טריוויאלי. אופניים מעולם לא היו אטרקציה עבורי; כשמדובר על רכיבה על שני גלגלים, תמיד העדפתי אופנוע. על שחייה בכלל אין מה לדבר, כשאני במים אני מעדיף וסת בפה, בקבוק על הגב, ומאזן ציפה שעושה עבורי את כל העבודה. הריצה הייתה שם בשבילי כדי להזיז את הגוף, לפרוק את העצבים של היומיום, ומכיוון שאני אצן לא רע החיבור היה די טבעי. במבט לאחור, הטריגר הראשון למעבר לטריאתלון היה שטל עשתה כמה בשנה שקדמה לשנה בה אני התחלתי. העסק נראה לי כמו אתגר מעניין, משהו חדש שלא עשיתי קודם. זה מסביר למה התחלתי אבל זה לא מסביר למה המשכתי. אני עדיין מעדיף אופנוע בעליה ומאזן ציפה במים.
ככל שאני יכול להעיד על עצמי, לא מדובר על איזו אובססיית ספורט סיבולת שמושכת אותי ולא מרפה. כל אילו שמכירים אותי יודעים שאין לי שום בעיה לשבת על ערמה של בייגלה עם נוטלה מול הטלוויזיה ולצפות בספורטאים שעובדים קשה. אני לא מרגיש צורך בלתי נשלט להיות שותף לסבל. יחד עם זאת, אלו שמכירים אותי יודעים גם לספר שסבלנות אינה אחת ממעלותיי הטובות.
וכאן, אני חושב, טמון כל ההסבר: טריאתלון הוא ספורט שכמו נוצר על פי מידה לאנשים מסוגי, אלו שמשתעממים בקלות ושלא יזיק להם ללמוד פרק בסבלנות. אנשים מסוגי יעדיפו להטביע את עצמם למוות אם "הספורט שלהם" משגר אותם לבריכה שישה ימים ברציפות. באותה מידה, אני כנראה אמצא את עצמי קופץ ראש לתוך האספלט אם יכריחו אותי לרוץ או לרכוב שישה ימים ברציפות. מונוגמיה אצלי מתחילה ונגמרת במערכת היחסים עם טל. מעבר לזה אין לי כל יכולת לעסוק בדבר אחד לאורך זמן מבלי שהדבר ילווה במחשבות אובדניות. הזיגזוג הזה, בין שחייה לרכיבה לריצה, בין ההתעסקות בענייני מים לציוד אופניים, בין מדי דופק, מדי הספק, חישובי קלוריות וכל מה שביניהם, לא נותן לי להגיע לנקודת האל חזור שנקראת שעמום. אבל זה לא כל הסיפור. טריאתלון לא רק נותן תשובה לחסרי סבלנות, הוא גם כלי מדהים לשיפור הסבלנות. שש או שבע שעות של אימון היו עבורי עד לא מזמן משהו שלא יעלה על הדעת, גם בגלל הקושי הפיזי אבל בעיקר כי זה נראה ארוך ומשעמם עד מוות. וראה זה פלא, לאט ובהדרגה לימד אותי הספורט הזה שאפשר גם אפשר.
השילוב בין סרגל מאמצים הגיוני לבין הקפיצות מענף לענף בנה אצלי משהו בלי שהרגשתי שהוא נבנה. הפעם הראשונה בה נהייתי מודע לעניין הייתה אחרי שסיימנו אימון בריק בן מספר שעות ומצאתי את עצמי מתבונן בשעון ולא בדיוק מבין איך זה עבר בלי שלקחתי ערמה של ריטלין לפני. ברטרוספקטיבה, שבע שעות על האופניים, שלוש על הרגליים או שעה וחצי במים הם משהו שלא היה עולה על דעתי כאפשרי במונחי סבלנות. אבל למרבה הפלא, כשמעמידים את זה במונחי בריק אופניים/ריצה, או ריצה שאחריה באה שחייה, הכל נראה אחרת.
אני מניח שמה שאני מנסה לומר זה שגם במקרה הזה (כמו רבים אחרים עליהם ברברתי בפוסטים הקודמים), פשוט מצאתי משהו שמתאים לי, שכיף לי לעשות אותו ושמתאים לאישיות המעט בעייתית שלי. אני לא טריאתלט גיבור, אני לא איש ברזל אמיץ, אני בסך הכל אתלט מבוגר (המספר 46 יופיע על שריר התאומים השמאלי שלי החל מסוף פברואר), עם סבלנות של ילד מתבגר, שצריך ספורט תלת ראשי כדי להישאר בפוקוס המינימלי הנדרש כדי לעבור את המרחק.
טל ויובל בז'רנו
רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
