שעות הדיווש במכון הפכו מעונש לסוג של שטח מוגן, מקום בו יש לי זמן לקרוא ספר בלי שזה יבוא על חשבון ההצעה שהייתי צריך להגיש או הדו"ח שהייתי צריך לקרוא. קיבלתי לימון, יצאה לימונדה…
מאת:יובל בז'רנו,צילומים: טל בז'רנו
חמישה שבועות עברו מאז עבד דוקטור גולדסמית על חוליות הגב התחתון של עבדכם הנאמן, חמישה שבועות של ציפייה דרוכה לנקודה בה ישחרר גולדסמית את החבל וייתן לי לחזור לפעילות.
בביקורת שנערכה כשבוע לאחר הניתוח שאלתי מה מותר לי לעשות. "עקרונית, מותר לך לעשות כלום במשך ששת השבועות מיום הניתוח", באה התשובה, "אבל בשבילך", הוסיף הדוקטור לנוכח מבטי התסכול שלי, "אני מוכן להסכים שמסוף השבוע הקרוב תעלה על אופניים במכון הכושר, לא ספינינג, לא בהתנגדות גבוהה, שב ותסובב, רק בשביל שתרגיש שאתה עושה משהו, ואני מזהיר אותך, בלי שטויות, אתה לא רוצה שאני אתקרב אליך עם סכין מנתחים בתקופה הקרובה…".
חזרתי הביתה מדוכדך משהו וסיפרתי לטל על תוצאות הביקור. טל הקשיבה והגיבה בדרכה הייחודית. "אז מה שאתה אומר בעצם זה שהניתוח הצליח ושפרצוף התשעה באב שלך נובע מהעובדה ששבוע אחרי הניתוח אתה לא יכול לצאת לריצה של עשרה מייל או רכיבה של חמישים, זה מה שאתה אומר…".
הסתכלתי על טל, חושב כיצד להגיב, אבל המבט המצמית בו נתקלתי שידר מסר שלא משתמע לשתי פנים; "אתה עושה מה שגולדסמית אמר, אם אני רואה אותך עושה משהו שאסור לך, הסכין של גולדסמית יהיה כלום לעומת מה שאני אעשה לך". בצר לי, פניתי אל שאר בני המשפחה לקבלת סימפטיה, אבל גם בחזית הזאת נתקלתי ביחס צונן. שחר, שעשתה ברגע הראשון פרצוף רציני וקשוב לנוכח קיטורי, הודיעה לי שזה נשמע לה כמו "אוי, אוי, אוי" (עיין ערך קרן מור), ושאני אגיד תודה על האופניים. איתי לעומתה הקשיב בחוסר סבלנות ופלט, "אז מה הבעיה שלך, לך תעשה אופניים חמישה שבועות ותפסיק ליילל".
את הימים הספורים שנותרו עד לסוף השבוע ביליתי ברחמים עצמיים ובטיפוס על העצבים של בני הבית, כולם השתדלו לנהוג בסבלנות אבל ניכר היה שאוטוטו הם מבצעים בי לינץ' בחצר האחורית. סוף השבוע המיוחל מגיע ואני שם פעמי אל חדר הכושר. רמת הציפיות שלי מוגבלת, אני לא ממש אוהב להתאמן בפנים ומכל המכונות שקיימות במכון, את האופניים אני הכי פחות סובל. בקיצור, הגעתי, התיישבתי, כיוונתי את הטיימר, את ההתנגדות, והתחלתי לדווש.
עשר דקות עוברות ואני משועמם עד מוות. מתבונן סביבי, האופניים (שבהגדרה משמשות לאימוני עצימות נמוכה), מאוישות כמעט כולן על ידי חברי מועדון גיל הזהב. מביט עוד קצת וקולט שחברי המועדון מסתכלים בעצם בי, מנסים להבין מה לי ולחלקת אלוהים הקטנה והרגועה שלהם.
עוברות עוד כמה דקות והישיש שלידי פונה אלי. "תגיד, אתה חדש פה", הוא שואל. "לא", אני עונה, "לא חדש, נמצא פה כבר כמה שנים". הזקן לא מרפה. "אז איך זה שלא ראיתי אותך עד היום", הוא שואל. אני מחייך ועונה, "כי בדרך כלל אני מעדיף לרכוב בחוץ". הזקן ממשיך, "אז מה קרה, למה אתה כאן". אני מהסס לרגע ואז משיב, "כי עברתי ניתוח גב לפני שלושה שבועות, אסור לי לרכב בחוץ".
עיניו של הזקן נפתחות לרווחה וברק של עניין מנצנץ מתוכן. "מה אתה אומר, באמת, אז בו ואני אספר לך…", והאיש פוצח במסכת קולחת של סיפורי חולי, מכות וחבורות טריות, מהברך עם האוסטיופורוזיס, דרך ניתוח הגב אותו עבר לפני מספר שנים, ועד תיקון ההרניה מלפני מספר חודשים. אני מחייך, קולט שהרמתי לבחור להנחתה, ואילו הוא ממשיך במלוא המרץ, עובר איתי על כל אלה שסביבנו – זה עם גיבנת, ההוא עם העקמת, זה עם ההליכון, הגברת עם הקוצב.
ארבעים וחמש הדקות, אותן הקצבתי לעצמי, באו והלכו כאילו לא היו. הזקן הנחמד העביר לי אותן בסיפורי מחלות שהעלו אצלי חיוך מאוזן לאוזן. בסוף הרכיבה, שנייה לפני שאני מסיים ויורד, אומר לי הזקן, "תשמע, אם אתה בא לשבת פה בשבועות הקרובים אז אתה צריך לחשוב כמונו, הכל כאן הולך לאט, אף אחד לא ממהר, תביא לך ספר, תביא עיתון, כשאלוהים נותן לך לימונים תעשה מהם לימונדה, תירגע…".
אני לא שוכח את מה שהזקן אמר. יום אחרי ואני בחזרה על האופניים, הפעם עם ספר. בשבילי מדובר בפריצת דרך ושינוי פאזה קיצוני, ממקום של "אם לא הזעתי בשמונים אחוז דופק מרבי לא עשיתי כלום", אני מוצא את עצמי מתעמק במעללי בועז הרפז ("הבור" – לבעלי קיבה חזקה בלבד), עובר כעבור מספר ימים אל מעלליו של בועז אחר לחלוטין ("שירת החטאים" – אחלה ספר), ובולע את ההרפתקה המדהימה של דניאל ("צילה של הרוח" – ספר חובה). שעות הדיווש במכון הפכו מעונש לסוג של שטח מוגן, מקום בו יש לי זמן ולגיטימציה לקרוא ספר בלי שזה יבוא על חשבון ההצעה שהייתי צריך להגיש, הדו"ח שהייתי צריך לקרוא או שיחת הוועידה אליה הייתי אמור לחייג. קיבלתי לימון, יצאה לימונדה…
בעוד שבוע אני חוזר לגולדסמית לביקורת. אם הכל ידפוק כמו שצריך הוא ישחרר לי עוד קצת חבל, העצימות הנמוכה תיעלם בהדרגה, הדופק יעלה, הספרים יחזרו למדף והאייפוד יעלה על האוזניים. זה לא שאני לא מחכה שזה יגיע, זה לא שהייתי רוצה להפוך ממבקר זמני לחבר קבוע במועדון הקשישים, אבל בינינו, יש לי הרגשה שההפוגה הזאת, השינוי הזמני, יעשו להמשך רק טוב.
מילה אחרונה: אלף תודות לשירלי, רותי, גלית ועוד רבים וטובים ששלחו לי את הספרים בתקופה האחרונה, הלימונדה לא הייתה יוצאת אותו הדבר בלעדיכם.
נתראה בעוד שבועיים,
נתראה בעוד שבועיים,
הבלוג של טל ויובל – כאן
טל ויובל בז'רנו
רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
