יום שישי, חמש אחר הצהרים, טל עומדת במטבח, שלוש חבילות פסטה ושתי קופסאות של עגבניות מרוסקות בידיים ועיניים בזווית שמצביעה על חוסר סבלנות בשלבים מתקדמים, ״כמה ילדים, אני צריכה לדעת כמה ילדים…״
מאת: יובל בז'רנו; צילומים: טל בז'רנו
איתי מביט בה בחזרה ״אנא עארף כמה, חמישה עשר, אולי עשרים, לא יודע, שמתי הזמנה בפייסבוק של הקבוצה, מי שיבוא, יבוא״. העיניים של טל מתכווצות, סימן מובהק להתפרצות הגעשית הממשמשת לבוא, ״הזמנת אנשים דרך הפייסבוק, אין לך מושג כמה יבואו, ואתה מצפה שאני אדע כמה פסטה להכין, אתה בכלל מקשיב לעצמך…?״.
אני מתבונן בשניהם מהצד, שניהם בדרך כלל אנשים רגועים, שניהם בעלי אופי זהה, שניהם לא נוטים לריב אבל כשזה קורה, הם יכולים להיות מאוד יסודיים ולעשות עבודה די טובה. אני מחליט להתערב כדי למנוע אסקלציה, יודע שהדרך היעילה ביותר היא להפריד ביניהם. ״בואו נכין לעשרים, מקסימום יישאר למחר, איתי, לך תפנה את המאורה שלך לעשרים איש״. איתי פונה לכיוון איזור הטלוויזיה של הילדים (להלן – המאורה), תוך מלמול לא ברור מתחת לשפם, שניה אחרי והמילמול נבלע ברעש של שואב האבק. טל פונה לאיזור הסירים במטבח תוך מלמול תת שפמי משלה.
שלוש שעות קודם לכן הגיע סמס מאיתי, ״אפשר פסטה וסרט אצלנו לפני התחרות של מחר?״. הנוהל הזה, של ארוחת פסטה משותפת של רצי המרחקים הארוכים, ערב לפני תחרות הזמנה, מוכר וידוע. הקטע הוא שבבית האמריקאי הממוצע, קובעים ארוע מסוג זה יומיים אחרי שמתפרסם לוח התחרויות (משהו כמו חודשיים וחצי לפני הארוחה הרלוונטית), ומתכוננים שבועיים לפני, כולל חלוקת תפקידים, מטלות וכו… אצלנו (כמו אצלנו…), איתי מודיע שש שעות לפני (לא שהוא לא ידע קודם…), ואמא ואבא נכנסים לנוהל קרב מזורז שאמור לתת תשובה לעשרים ומשהו מתבגרים בני 15 עד 18 שבאים להעמיס פחמימות ונוזלים כאילו אין מחר.
הסיפור סביב עונת 2012-2013 של רצי המרחקים הארוכים של בית ספר תיכון וולטר ג׳ונסון לא פשוט. הקבוצה זכתה בארבע אליפויות קרוס קאונטרי של מדינת מרילנד בחמש השנים האחרונות והיתה בדרך לאליפות מספר חמש בנובמבר האחרון. הסיפור מאחורי ההצלחה של הקבוצה הוא שילוב של אימונים, כישרון, מאמן וטקטיקה. הפרט המבחין משאר בתי הספר הוא הטקטיקה. וולטר ג׳ונסון רצים במה שהם מכנים ״להקת זאבים״ או באנגלית Wolfpack. בפועל זה אומר ששבעת הילדים הכי מהירים, אלה שמייצגים את בית הספר בתחרות, מתאמנים לרוץ ביחד, לדחוף האחד את השני ובמקביל, לדחוף הצידה כל אחד אחר על המסלול. הקבוצה המנצחת נקבעת לפי הזמן המצטבר של 5 הראשונים מכל בית ספר, הקבוצה עם הזמן המצטבר הנמוך, מנצחת.
וולטר ג׳ונסון שיכללו את השיטה שלהם לאורך שנים. ההבנה שלכל רץ יש ימים טובים ופחות טובים, ההכרה בכוחה של הקבוצה לדחוף ולדרבן, לנצל ימים טובים של חלק כדי לשפר ימים לא טובים של אחרים, הביאה את הקבוצה למקום בו היא נחשבת לנקודת יחוס עבור בתי ספר אחרים. ושלא יובן לא נכון, הקרבות באימונים במהלך השבוע על המקום בשביעיה הפותחת הם קשים וחסרי פשרות. אבל כשהדברים מגיעים ליום התחרות עצמו הטון משתנה, שם עובדים האחד בשביל השני.
התחרות שקבעה את אליפות מרילנד (ושנקראת תחרות הבולרן -Bull Run Race), לא היתה אמורה להיות שונה מכל התחרויות שלפניה. וולטר ג׳ונסון מזנקים ביחד, רצים ביחד, במייל האחרון נפרדים חמשת החזקים של אותו היום משני האחרונים, דוחפים את עצמם והאחד את השני למקסימום, ומביאים עוד אליפות. בפועל, הדברים התנהלו בצורה שונה. 500 מטר מקו הזינוק קרתה תקלה, אחד הילדים של ווסטרן, שרץ ממש לפני דבוקת וולטר ג׳ונסון, מעד ונפל. שישה מתוך שבעת רצי וולטר ג׳ונסון מצאו את עצמם מרוחים על המסלול (ביחד עם עוד 50 מתחרים אחרים). הקימה וההתאוששות של כל אחד היו מהירים אבל טקטיקת הדבוקה עפה לה מהחלון. כל אחד מהילדים מצא את עצמו לבד על המסלול, מחפש קדימה ואחורה את חבריו לקבוצה, לא מרוכז במסלול ובתחרות, לא בטוח אםלדחוף לבד או לנסות ולהתארגן.
את התחרות באותו יום סיימה הקבוצה במקום השני המכובד. אבל הרושם עבור מי שהתבונן בילדים מהצד היה כאילו הגיעו במקום שאחרי האחרון, מכונסים בתוך עצמם, יושבים/שוכבים על האדמה, מרוכזים בנסיונות לא מוצלחים לעצור דמעות שמתגלגלות על הלחיים ללא שליטה, הרגשה של קריסה מוחלטת. אצל הילדים הבוגרים של הקבוצה, הסניורים שמובילים ומנהיגים את החבורה, התחושה הקשה הייתה מלווה בידיעה שאבדה ההזדמנות לאליפות שהם, קבוצת הסניורים בשנתם האחרונה בתיכון, היו אמורים להביא לבית הספר. אצל הצעירים נבעה התחושה מעצם ההפסד, וקיבלה משנה תוקף מההתבוננות בבוגרים.
כל עונת החורף (באולמות הסגורים), זו שבאה אחרי הקרוס קאונטרי, עמדה בצילו של ההפסד. הקבוצה המגובשת בהנהגתם של הסניורים התפרקה למכלול מרכיביה. כל ילד רץ בתחרויות סולו, התמודד בעצמו עם עצמו. היו רגעים של הברקה, יום טוב של ילד כזה או אחר. אבל הקבוצה כקבוצה הפכה להיות צל של עצמה. גם קוץ׳ מרטין, המאמן הראשי של קבוצת הריצה, לא קלט מיד את משמעות ההפסד וגם כשהבין, נתן לסניורים הזדמנות אחרי הזדמנות להתאפס על עצמם ולחזור ולהנהיג. אבל לקראת סוף עונת האולמות הבין הקוץ׳ שזהו, צריך לחתוך, ועשה מעשה. איתי ועוד שלושה ילדים הוזמנו אחר כבוד לאכול ארוחת צהרים עם קוץ׳ מרטין. קוץ׳, בדרכו הייחודית, לא בזבז זמן ומילים, ״אתם צריכים לשכוח מהסניורים, זו הקבוצה שלכם עכשיו, האחריות שלכם, תעשו את מה שצריך, נזכה באליפות הבאה, לא תעשו, אפשר לשכוח מאליפות כבר עכשיו, תחשבו ותחזרו אלי״.
שבוע אחרי והארבעה החליטו להתגייס. כל אחד קיבל תחום אחריות. איתי קיבל אחריות על ילדי השנה הראשונה, הפרשמנים, ״אני צריך שתוריד כמה שיותר אל מתחת לחמש דקות למייל״, אמר לו קוץ׳, ופנה אל הבא בתור ברביעיה עם המשימה המיועדת לו.אני עוקב מרחוק אחרי מה שקרה לאיתי ולקבוצה בשבועות שעברו מאז אותה פגישה. העיקרון שכולנו מכירים, זה שאומר שלסחוב מישהוא במסע עושה את המסע שלך קל יותר, עובד גם כאן. המעבר מילד מעט אבוד, אחד שנולד לרוץ ושקצת שכח למה הוא רץ, לאתלט ממוקד משימה, אחד שמבין שאין מצב שבו הוא יעמוד במשימה שהוטלה עליו מבלי שיראה דוגמא אישית, היה חד וברור.
את עונת האביב שמתנהלת במתקני האתלטיקה שבחוץ, התחילה הקבוצה עם רוח חדשה מתחת לכנפיים. זה לא שהקבוצה קפצה ארבע מדרגות בשלושה ימים אבל ההבדל בגישה ובתחושה הורגש כמעט מיד ובמעין הפוך על הפוך, דווקא מול הופעות פחות מוצלחות. פתאום לא כל כישלון היה המשך ישיר וטבעי של עונת הקרוס קאונטרי ומה שבא אחריה. פתאום גם תחרות פחות מוצלחת היא לא דרמה אלא שלב בדרך, משהו שחייבים
לעבור אותו כדי לעלות למעלה.
זה בא לידי ביטוי ברמה האישית, ההישגים הולכים ומשתפרים, זה בא לידי ביטוי ברמה הקבוצתית, חמישה ילדי שנה ראשונה ירדו את קו חמש הדקות למייל. וזה בא לידי ביטוי גם אצל ה Wolfpack, שעל המסלול מתחרים בשליחים.
היריבויות הכי קשות בין בתי הספר בעונת האביב/קיץ באות לידי ביטוי בשליחים. ה-4×800 ,4×1600, והמעורב (800, 1,200, 400, 1,600), הם קרבות מרתקים מאין כמוהם וולטר ג׳ונסון מתחיל להראות שוב כמו עצמו. הילדים נותנים מעצמם את כל מה שיש ואז הולכים ומגייסים עוד קצת. זה לא שהם מנצחים בכל מפגש, זה לא שהם משכפלים את העונה של שנה שעברה, אבל הראש שלהם מוברג נכון, הנכונות קיימת והפוקוס חזר.הרעש משואב האבק נדם, ״המאורה נקייה?״ אני שואל את הנער המתבגר, יודע שסטנדרט הסדר והנקיון שלו לא בהכרח תואם את תקנות משרד הבריאות המקומי. הילד מסתכל עלי, ״נקי״ הוא נוהם, ברור לי שלא ברור לו למה צריך לנקות מלכתחילה, הרי תכף יתלכלך שוב… שעה אחרי והבית מלא, הפסטה הספיקה לכולם, עכשיו כולם צופים באיזה סרט דבילי, נקרעים מצחוק ביחד, פורקים מתח ביחד, לפני שיקומו ממש מוקדם מחר בבוקר, לעלות לאוטובוס ביחד ולרוץ, ביחד…
29.4.2013
טל ויובל בז'רנו – מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
