נעלי הריצה שלי, אלו שבשבועות האחרונים משמשות במקרה הטוב להליכה, מתבוננות בי מתחתית המדרגות…
מאת:יובל בז'רנו
״קיבינימט, שכחתי את הנעליים…״. כל אילו מביניכם שסבלו או סובלים מבעיות גב מכירים את התופעה: קמים בבוקר, עוברים את הקווץ׳ הראשון של לצחצח שיניים (יד תומכת על הכיור), ללבוש מכנסיים (יד תומכת על הקיר), לגרוב גרביים ולנעול נעליים (פעולה הנדסית מורכבת מאין כמוה עבור מוגבלי תנועה שכמוני), ולהתחיל את היום.
בשבועות האחרונים שמאז הניתוח נוסף אצלי נדבך נוסף לטכס – חגירת חגורת גב מלאה בסקוצ׳ים ומתיחות שאמורות להחזיק לי את הגב ולהגביל אותי מלהגיע למקומות לא טובים. להבין ששכחת לנעול נעליים אחרי כל הטכס ואחרי שהחגורה כבר עליך זה כמו לקלוט שיש לך פנצ׳ר באמצע שום מקום וששכחת לשים בערכת הפנצ׳רים פנימית חדשה, במקום זאת שבה השתמשת בפנצ׳ר האחרון. באופניים, אתה יושב ומחכה לרוכב הבא שיעבור ושיעזור לך, בנעליים, אני יושב בתחתית המדרגות ומחכה שמי מבני הבית יעבור ויעזור לי לנעול…
״לאן אתה הולך?״, טל מסיימת להלחם בנעל השנייה שלי ומסתכלת עלי במבט שואל. אני דוחף את עצמי למצב עמידה, ״למסלול של בית הספר, אני הולך ברגל, נפגש שם״, אני עונה בדרך החוצה. עוד אתמול קבענו שטל ואיתי עושים את האימון שלהם היום על המסלול. שניהם אמורים לעבוד על מהירות, אני הייתי אמור להקריא זמנים ולהושיט מים. הבוקר החלטתי שאם אני לא רץ אז לפחות אני הולך ברגל למסלול, הם אמורים להתחיל בעשר, אני אצא בתשע, נגיע לשם ביחד.
איתי מתחמם
שעה אחרי ואנחנו על המסלול. טל נראת מעט מתלבטת. ״מה קורה?״, אני שואל. ״לא יודעת אם לעשות את היאסו״, באה התשובה. יאסו, למי מביניכם שעוד לא יודע, הוא מן מבחן עצמי שרצי מרתון מסויימים עושים לעצמם לפני התחרות (טל מתאמנת ל Marine Corps Marathon שיערך בוושינגטון בחודש הבא). העיקרון פשוט: אם זמן המטרה שלך במרתון הוא 3:45:00 אז אתה אמור להביא את עצמך למצב בו תוכל לעשות עשרה סטים של 800 מטר ב 3:45 דקות לסט, עם ריצה קלה של שלוש דקות וארבעים וחמש שניות בין סט לסט. אני מסתכל על טל ומתלבט עם עצמי מה להגיד. מצד אחד, אני יודע שאני צריך לקפוץ על המציאה, טל לא נוטה להחליט על מבחנים עצמיים באופן ספונטני, עבורה מדובר בעוד תחרות (נגד השעון ונגד עצמה). בימים שלפני תחרות טל לא ממש ידידותית לסביבה, החלטה לבצע מעכשיו לעכשיו חוסכת לכולנו את הקטע שלפני. מצד שני, אם היאסו לא יעבוד, אז אצל טל בראש זה כמו להפסיד בתחרות, מה שיתרגם את עצמו לחוסר ידידותיות לסביבה בימים שיבואו…
אני מחליט לקחת סיכון, ״יאסו, תעשי את היאסו, יהיה בסדר״. טל מסתכלת עלי במבט חשדני, לא ממש ברור לה למה אני בעד אבל גם אין לה סיבה טובה לא לעשות. אנחנו 5 שבועות מהמרתון, זה עכשיו או אף פעם. מאפסים שעונים וטל יוצאת לדרך. איתי ועומר, שהיו עדים לדיון המקדים, פונים כל אחד לעיסוק שלשמו באו למסלול. איתי מריץ את האינטרוולים שלו ואילו עומר יוצאת למשימת שבירת מחסום המייל, לא לפני שהיא משביעה אותי למדוד לה זמן… איתי רץ זה מצב צבירה מוכר עבורי, עומר רצה זה חדש. פתאום אני קולט שהילדה, כולה בת שבע, יודעת גם לרוץ. את הסיבוב הראשון והשני הילדה עושה בלי למצמץ, סיבוב שלישי מעט איטי יותר אבל אז בא הסיבוב הרביעי ודרכיהן של טל ועומר מצטלבות. אם יש משהו שעומר לא יכולה לסבול זה שמשהוא יעקוף אותה. היא נצמדת אל טל ומנסה לעמוד בקצב, טל מרחמת עליה ומאטה מעט את הקצב, מובילה את עומר אל קו הסיום של המייל, הילדה מחוקה וצמאה אבל סדר העדיפויות שלה ברור, ״כמה עשיתי…?״, באה השאלה, ״9:50״, אני עונה. זה לא ממש אומר לעומר כלום, היא רוצה לדעת אם זה טוב ואם זה יותר (או חלילה פחות), מהר ממה שאיתי או שחר עשו כשהם היו בני שבע, לא נרגעת עד שאני מבטיח לה שזה הכי טוב שהיה בהיסטוריה המודרנית של משפחת בז׳רנו לדורותיה.
חזרה ליאסו. טל סוגרת את הסט הרביעי, הופכת כיוון ריצה על המסלול ומרגיעה קצב לפני הסט הבא, עד כאן הכל בסדר, כל הסטים נסגרו בתוך קצב היעד, מצד שני, שנינו יודעים שהחלק הקשה עוד לפניה. סיבוב ההרגעה מסתיים וטל מגבירה קצב, סיבוב ראשון משניים נסגר במשהו כמו עשר שניות מהר מדי. ״תורידי קצב, את במינוס עשר״, אני נובח עליה כשהיא חולפת על פני ולמרבה הפלא, הבחורה מקשיבה ומאטה מעט. בסט שש ושבע התמונה חוזרת על עצמה אבל ניכר שהעייפות מתחילה להשפיע, הסיבובים הראשונים נסגרים במשהוא כמו מינוס חמש והסט כולו בדיוק בזמן. אני מושיט לטל בקבוק שתיה בסוף הסט השביעי, טל ממלמלת משהו שנשמע כמו ״אני מתה…״. אני מסרב להתרשם, יודע שבשלב הזה, סימפטיה זה לא הקטע, ״הגעת עד כאן, תמשיכי עד הסוף, גם אם תסגרי סט או שניים מעל הקצב, לפחות תדעי איפה את״, אני חותך וחוזר לחכות בנקודת ההתחלה של סיבוב שמונה.
עומר רצה!
סט שמונה בעיצומו ואני רואה שאיתי ועומר עומדים ומסתכלים באמא שלהם נלחמת בעצמה ובשעון. שני הילדים כאחד סובלים ממנת יתר של גנים תחרותיים. יחד עם זאת, איתי נמצא במקום הכי קרוב להבין את הראש של טל, הוא הקופי שלה ככל שהדברים נוגעים לאופי התחרותי ויש לו את הנסיון. לשניהם יש קבלות ככל שהדברים נוגעים להבאת הדברים אל הקצה ומעט מעבר, רק לא למצוא את עצמם נותנים לעצמם הסברים ביום שאחרי. טל סוגרת את הסט בדיוק בזמן המטרה, לוקחת לי בקבוק מהיד, לוגמת, נחנקת ויורקת. ״את עדיין בפנים, יש לך עוד שניים וזה נגמר״, אני מדווח לה. טל לא במצב דיבור, זורקת את הבקבוק וממשיכה אל תוך סיבוב המנוחה שלה.
עומר וטל
סט תשיעי בעיצומו ואני רואה את טל דוחפת עוד קצת לכיוון של הקצה. סיבוב ראשון במשהו כמו עשר שניות מתחת וסיבוב שני בקצב דומה, במקום לאבד מהירות, היא מגבירה… אינטרוול מנוחה וטל יוצאת לסט העשירי והאחרון, סוגרת במשהו כמו חמש מתחת ועוברת להליכה מתנדנדת. היא עשתה את שלה, היא מוכנה לתחרות. אני והילדים מסתכלים על טל מהצד, שלושתנו מכירים את תחושת הבחילה שאחרי אותה חשה טל ברגעים אלו, נותנים לה את מרחב ההתאוששות לו היא זקוקה. חמש דקות וטל כבר בחזרה איתנו, היא והילדים צועדים לכיוון האוטו והביתה, אני מחליט לצעוד חזרה ברגל, זה לא יאסו אבל זה הכי טוב שאני יכול כרגע וגם זה משהו.
שעתיים מאוחר יותר בבית – מקלחות ואוכל, ואני רואה את טל צועדת לכיוון המטבח. אני קולט שהיא לובשת מכנסי ג׳ינס ישנים שרק לפני חודשיים היא קיטרה שהיא לא מצליחה להכנס לתוכם, עכשיו המכנסיים תלויים עליה עם מספיק מקום להכניס את עומר באמצע. ״המכנסיים האילו גדולים עלייך, לכי לקנות זוג חדש״, אני אומר לה. טל מסתובבת לכיווני, ״זה לא המכנסיים, זה הגוף, הוא מתעוות לי פתאום״, היא עונה בלי למצמץ. אני נשאר עם פה פעור, לא יודע מה להגיד, אין מקום במכנסיים, הבחורה מכריזה שהיא דובה, יש די והותר מקום באותם המכנסיים ממש, הבחורה מודיעה שהיא מעוותת… אז זהו, שבסופו של יום, אחרי שמקלפים את היאסו, הזיעה, הגייטוראייד, היריקות ועוד כמה שכבות, ההסבר הרי נמצא שם כל הזמן, הבחורה היא בחורה.
המשך יבוא,
טל ויובל
4.10.2012
טל ויובל בז'רנו – מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
