הנה רשימה קצרה של דברים שאני לא אוהב: לקום מוקדם בבוקר, טמפרטורות קרות, אנשים שמדברים יותר מדי… והנה, היום יום ראשון, השעה 7:00 בבוקר, הטמפרטורה באיזור האפס, והאיש שעומד מולנו על מרפסת העץ הגדולה מחוץ לבנין המחומם של רשות הגנים של מדינת מרילנד לא מפסיק לדבר
מאת:יובל בז'רנו
• כל התמונות באדיבות האתר mcrrc
אני מסתכל על איתי הקטן, האמת, הוא כבר לא כל כך קטן, אמא שלו כבר מזמן מסתכלת עליו בצידוד כלפי מעלה וגם אני מתחיל לראות לו את העניים מבלי לצודד למטה. הילד קפוא ומכונס בתוך עצמו, מתחרט על הרגע בו הסכים לצאת מהמיטה ולבוא איתי למפגש הראשון של קבוצת ריצות השטח של מחוז מונטגומרי, ״זה הכל בגלל אמא״ אני לוחש לו ״בגללה אנחנו פה…״. הילד מרים אלי פנים קפואות, ״תגיד לו שיפסיק לדבר וייתן לנו לרוץ כבר ואל תדבר לא יפה על אמא…״.
אז מה הביא אותנו לסיטואציה הקפואה הזו? הנה הסבר קצר. את מרתון המרינס עשינו לפני מספר שבועות (מי בריצה ומי בהליכה…). זה היה אמור להיות אקורד הסיום לעונה ותחילתה של עונת החורף, אבל היה מי שחשב אחרת. למי שעוד לא מכיר, טל היא המנוע שמאחורי הרפתקאותנו בשבילי ספורט הסיבולת. טל התחילה עם טריאתלונים, טל יזמה את המסע לאיש הברזל של אריזונה. הענין הוא שיכולת המיקוד לטווח ארוך זה לא הצד החזק של טל. סגרנו את אריזונה, צריך לשנות כיוון, לגוון, אז עברנו למרתון שעומד בזכות עצמו. סגרנו את המרתון, צריך לשנות שוב, שלא נשתעמם חלילה. כמה ימים אחרי המרתון אני מקבל מטל אימייל עם לינק, ״תסתכל על זה, זה נראה מעניין…״. אני פותח ומגלה שקבוצת הריצה של המחוז פצחה ביוזמה חדשה, ריצות שטח בשבילי המחוז בעונת החורף, כהכנה לאחד משני מרוצים: מרתון השטח של פארק סנקה או תחרות 50 הקילומטר של הפארק, שתערכנה במרץ 2013. שלא נתבלבל, חורף במרילנד מתרגם את עצמו לבקרים של מינוס 12 מעלות בשמש, לסופות שלג, ולעוד כל מיני תופעות שגורמות לכל הדובים שגרים כאן להכנס למערה ולהשאר שם עד מרץ. ואם הדובים מתחבאים במערה, למה ביז׳ו צריך להסתובב בחוץ…?
לו הייתי דב
נפגשים בערב ומדברים על התוכנית. אני חושב בקול רם על הדובים, על איך הם גרים פה כבר מליון שנה ואיך שהם בטוח יודעים מה הם עושים ושאם הם במערה בחורף, אז אולי גם לנו כדאי… טל מקשיבה קשב רב לטיעון המלומד שלי ומגיבה באופן די צפוי, ״אם אני אכנס למערה לחורף, אני אצא משם דובה, לא רוצה להיות דובה…״. וזהו, שם למעשה נגמר הדיון.חזרה למרפסת מחוץ למשרדי רשות הגנים. האופן בו בחרו יוזמי התוכנית להתחיל את המסע החורפי שלנו היה, איך לא, בתחרות. ההסבר היה פשוט, כל מי שנרשם יגיע לתחרות שטח של כ-10 קילומטר. הזמנים של המתחרים יאפשרו למדריכים לחלק את הקבוצה למספר קבוצות משנה שתעננה לרמות השונות של הרצים השונים.
טל קיבלה פטור מהעונש על הבוקר, גם בגלל שמי משלים מרתון ב-3:43 שעות נכנס לתוכנית בלי צורך להוכיח יכולות וגם בגלל שהיא בתחרות שחייה עם עומר. אז איתי הסכים לבוא ולארח לי לחברה על המסלול והנה אנחנו פה, על המרפסת… בסך הכל, נרשמו לתכנית החורף בערך 100 איש. אנחנו עומדים בצד אחד ושישה מאמנים עומדים מולנו ומסבירים את נוהל התכנית. זו השנה הראשונה בה התכנית הזו מועברת בחורף כך שישנם המון סימני שאלה – מה עושים בימי שלג, מה עושים כשיש קרח, איך עושים אימון באמצע השבוע כשבחמש כבר חושך מוחלט וכו… יחד עם זאת, ברור לי שיחד איתי על המרפסת עומדים השמנה והסלתה של סובלי מחוז מונטגומרי, כאלה שממיסים שלג עם הסוליות ומרחפים על הקרח כמו ישו (שלא לדבר על רצים בשבילים בחושך עם פנס ראש – לא צוחק, זה הולך להיות הנוהל באימוני אמצע השבוע).
בארי, המאמן הראשי, מדבר על הרכב הקבוצה. כמה אולטרה מרתוניסטים, הרבה מרתוניסטים, כמה אנשי ברזל, הרבה טריאתלטים. בארי מבסוט, מסביר לכולם כמה חשוב לו שהקבוצה הטרוגנית ואיך כולם ילמדו מכולם. אני לעומתו קצת פחות מתלהב, לא ברור לי איך שעות האופניים והבריכה שיש לי על החגורה יעזרו לי לדלג כמו עז בין העצים, לא כל שכן לייעץ לאחרים איך לעשות את זה.
הילד רוצה לרוץ לשמיכה
נערכים לזינוק. הקבוצה פירסמה את התחרות באינטרנט והזמינה רצים שלא שייכים לתכנית החורף להצטרף. אני מופתע לראות בערך 300 רצות ורצים על הקו. מחכים עוד כמה דקות, עד שהתור לשירותים יגמר וכולם יגיעו לזינוק. אני מתבונן מהצד על איתי. אתמול היינו בתחרות החורף הראשונה שלו. הילד רץ מייל, באולם סגור ב-4:42 דקות וסיים במקום השני. היום אמור להיות בכלל יום המנוחה שלו. אני לוחש לו על האוזן לרוץ רגוע, ליהנות והכי חשוב, לא להשתגע ולא להפצע. הוא מסתכל עלי לרגע, ״קמתי מוקדם, קר לי, אני רוצה הביתה, לשמיכה, אמא תמיד אומרת שכדי להגיע מהר לשמיכה צריך לרוץ מהר…״ הוא עונה. 8:30 ואנחנו יוצאים לדרך, 500 מטרים ראשונים על הכביש והופ, אנחנו יורדים לשביל ונכנסים ליער. השביל צר וכמעט מיד מתחיל לעלות ולרדת כמו נדנדה. אני מעיף מבט אחורה ורואה נחש של רצים על השביל, קשה מאוד לעקוף בשביל הצר והקצב מוכתב על ידי מי שרץ ראשון בדבוקה. השביל מתרחב מעט מדי פעם וכל מיני חסרי סבלנות מגבירים ועוקפים בנקודות הרחבות. עבדכם לא טורח לעקוף, זו התחרות הראשונה שלי מאז הניתוח והפעם הראשונה שאני רץ 10 קילומטר, כל מה שאני רוצה זה להתחיל ולסיים בלי יותר מידי דרמות ונזקים. אני נזכר במשפט שאמר בארי לפני הזינוק: ״אתם עומדים לרוץ על מסלול מדהים, הנוף משגע, עשו לי טובה, תשאירו את הנוף לפעם אחרת ותתרכזו בשביל, המון בורות, המון שורשים, חבל ליפול…״.
מגיעים לעליה חדה, אני מטפס ומופתע לטובה, אינספור חיזוקי שרירי הרגליים הוגב פלוס מאות הסקווטים והלאונג׳ים שעשיתי במכון בשבועות האחרונים מוכיחים את עצמם. מגיעים למעלה, סיבוב חד ימינה ורצים על הרכס במגמת ירידה. הנוף באמת מדהים, עצים בסוף השלכת, אגם קטן מתחתנו. אני מרים ראש, מתבונן סביבי, לוקח נשימה עמוקה, ותוקע את הרגל לתוך בור בשביל. רעש הקנאק והכאב החד באיזור הקרסול מעבירים את כפתור הערס המצוי שלי מהרדום הרגיל שלו לפעיל באוברדרייב ופרץ הקללות (בעברית, ערבית, אנגלית, רוסית וכל מה שבינהן), מרעיד את שלוות הרכס. הכאב לא מרפה אבל השילוב של שביל צר, ירידה, וכמה עשרות רצים שדבוקים לי לגב שולל כל אפשרות לעצור. אני נזכר במשפט של בארי על ״להשאיר את הנוף לפעם אחרת״ ומגלה שנגמרו לי כל הקללות ולא נשארה לי שום ברכה עבורו. מגיעים לתחתית הרכס. למזלי אנחנו רצים עכשיו לאורך תוואי נחל (נוף מדהים כבר אמרתי), על שביל שטוח ומכוסה בשכבה עבה של עלים. אני מנצל את ההזדמנות להאט מעט ולסדר את הקרסול, הכאב החד עבר ואני מבין שאם אני עדיין רץ אז כנראה שזה לא כל כך נורא וכנראה שאני צריך להקשיב לבארי.העליות מתארכות
לריכוז שנדרש ממני בריצה בין האבנים, הבורות והשורשים יש יתרון, הדרך זורמת לה מבלי שאני מרגיש והזמן טס. לפני שאני אפילו קולט אני מגיע לתחנת המים שעל המסלול ונזכר שלפי התדריך, אני כבר באזור הקילומטר השישי מתוך עשרה. אני מציץ בשעון ורואה שהקצב שלי סביר, מריץ בדיקה דיאגנוסטית זריזה של אברי הגוף הבעיתיים שלי (גב תחתון, רגל ימין ועכשיו גם קרסול ימין), ומגלה שהכל טוב ובשליטה. תוואי הדרך הרך יחסית (בהשוואה לכביש או למדרכה אלהם אני רגיל), והצורך לשנות את קצב ורוחב הצעדים לעיתים קרובות עושה לי טוב, לא נותן לי להתקבע ולא נותן לגב שלי את ההזדמנות להכנס למקום שיהיה לי קשה לצאת ממנו. יחד עם זאת, תוואי השטח העולה והיורד והעובדה שקשה מאוד להכנס לקצב אחיד עושים את שלהם ואני מתחיל להתעייף. העליות הופכות פתאום לארוכות, הירידות לקצרות ואני מתחיל לחפש את קו הסיום.
עוד ירידה ואנחנו חוצים כביש, אני מזהה את המקום מהדרך אל התחרות ויודע שהסוף קרוב. המארגנים דואגים לי לעוד סיבוב אחד לכיוון הלא נכון (כל מה שהוא לא בכיוון של הסיום הוא לא נכון עבורי כרגע), אבל אפילו החתול לא משתעשע בעכבר עד אין סוף, או ככה לפחות חשבתי… פניה אחרונה ימינה, אני מרים ראש ולא מאמין, מדרגות… מה מדרגות, מאיפו הם הביאו לי עכשיו מדרגות, אבל לפני שאני מספיק לרחם על עצמי המדרגות כבר איתי וצריך לטפס. אני מניח ידיים על הירכיים ועוזר לרגליים לדחוף ואז, דרך הרעש הרגיל של קו הסיום, אני שומע צעקה בעברית, ״ילא אבא, כמה זמן לוקח לך, אני מת ללכת הביתה…״. מרים ראש ורואה את מחמל נפשי עומד בראש גרם המדרגות ונובח עלי כמו שלא נבחו עלי מאז הטירונות. הבז'רנו הלא נכון
חצי שעה אחרי ואנחנו אחרי מתיחות ובננה ובדרך החוצה. עוצרים לרגע על יד הדפים עם הדירוג והזמנים. אני מסתכל ומתחיל לצחוק, ״תראה״, אני אומר לאיתי, ״הם התבלבלו בשמות, אני במקום הראשון – עשרה קילומטר בשטח בשלושים ושבע דקות…״. איתי מסתכל עלי במבט חמוץ, ״זה אני, הם התבלבלו והחליפו אותך איתי״, הוא ממלמל לכיווני. עכשיו אני בכלל על הריצפה, הילד לא סיפר לי אפילו, הוא ניצח את התחרות ושמו אותו באיזור מקום מאה ומשהוא בגלל האבא האיטי שלו. אני רואה שהילד מבואס משהו (ילד של אמא כבר אמרנו היום…), אז אני ניגש לשולחן הטיימרים ודואג לתקן את הטעות. המארגנים קולטים פתאום שילד בן חמש עשרה ניצח את התחרות והילד מקבל את הכבוד שמגיע לו.
חצי שעה אחרי ואנחנו בדרך הביתה, טל בודקת שאני לא שבור ושלא נישארה שום חתיכה ממני ביער ושמחה להודיע לנו שעומר הפגיזה בתחרות עם פעמיים מקום ראשון כעוגן בשליחים (חתירה ומעורב), מקום שני כללי ב-25 וב-50 חתירה ומקום שלישי בגב. אני רואה את איתי מחייך, ככל שהדברים נוגעים לספורט, הוא בדרך כלל מרוכז בעצמו אבל עומר היא היוצא מהכלל עבורו, אולי בגלל שהוא יודע כמה הם דומים וכמה חשוב לשניהם לנצח. זהו, כל מה שנשאר זה למקלחת ולהמרח על הספה מול הפוטבול, אימון שטח ראשון מחכה לנו בסוף שבוע הקרוב, יהיה חורף קר וחם ומעניין.
המשך יבוא,
טל ויובל
12.12.2012
טל ויובל בז'רנו – מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
