זירת הטריאתלון בארה״ב, כמו הרבה דברים אחרים באמריקה, מתאפיינת במילה ״הכי״… הכי הרבה תחרויות (מדובר על אלפי מרוצים, בכל הקטגוריות, בכל עונה), הכי הרבה משתתפים (בסביבות אלפיים בכל תחרות איש ברזל/חצי איש ברזל ועד 6,000 משתתפים בתחרויות למרחק אולימפי), הכי הרבה כסף (גם במונחי פרסים למתחרים וגם במונחי המחזור שתעשיית הטריאתלון האמריקאית מגלגלת בשנה), בקיצור, הכי… מובן שסדרי הגודל משכו תשומת לב כלכלית ותשומת הלב הכלכלית הובילה להתמסחרות מסיבית של הענף
מאת:יובל בז'רנו
ספורט הטריאתלון, שהיה שנים בפרינג׳ ונחשב לספורט למשוגעים בלבד (בפרט כשמדובר במרחקים הארוכים), הפך לנחלתם של רבים וטובים ובו זמנית, נמצא תחת ביקורת נוקבת מצד חלק מהמתחרים, שעבורם ההתמסחרות עומדת בסתירה למהות הענף (ביננו, מה כבר אפשר לצפות מחבורה שפוסלת אותך אם קיבלת עזרה בתיקון תקר ושרואה בריצה עם iPod כפירה בעיקר…).
אין לי כל יומרה להכנס לעובי הקורה או להביע דעה לכאן או לכאן. יחד עם זאת על תופעה אחת, שקיימת פחות או יותר 30 שנה, ושההתמסחרות לא פגעה בה כלל, קיימת כאן הסכמה מקיר לקיר. מדובר בשותפות המדהימה בין אנשים עם מוגבלות פיזית כזו או אחרת לבין ספורט הטריאתלון. השותפות הזו באה לידי ביטוי בשני מישורים. האחד הוא השתתפות בגוף ראשון, של ספורטאים עם מוגבלות גופנית, בתחרויות. השני הוא השתתפות במסגרת מה שאני קורה לו ״מלאכי הטנדם״ או במילים אחרות, אנשים עם מוגבלות חמורה שזוכים להשתתף בתחרות בזכות ספורטאי בריא (המלאך…), שלוקח אותם למסע חייהם.
את הספורטאים עם המוגבלויות אני מניח שאין צורך להציג. מדובר (לעניות דעתי), בחבורת המתחרים המרשימה ביותר על המסלול. יחודיות ענף הטריאתלון בהקשר זה נעוצה בעובדה שכמעט כל מוגבלות שניתן להעלות על הדעת עלתה בשלב כזה או אחר על מסלול התחרות ולקחה חלק באירוע במקום כלשהוא באמריקה. קטועי ידיים או רגליים (וכל שילוב בניהם אותו ניתן להעלות על הדעת), עיוורים או חרשים (שמתחרים ביחד עם מנחה/מלווה שאינו נושא מספר תחרות), חיילים שחזרו הביתה בלי איבר כזה או אחר, משותקים ברמות שונות (כתוצאה מתאונות, שיתוק מוחין וכו), אין מגבלה שנחשבת לאסורה בספורט. המחזה הזה, של שולחן מלא פרוטזות שממתינות לבעלהן ביציאה מהמים, מדהים אותי בכל פעם מחדש.
את המתחרה שגובהו, במקרה הטוב, כמטר אחד הרוכב על אופניים של ילד בן שש, אותו עקפתי באחת מהעליות הקשות של התחרות בניו יורק, לא אשכח לעולם. זיהיתי אותו, כבר כשקפץ למים, מספר מקצים לפניי ומיד נסחף במורד הזרם (רמת האפקטיביות של הידיים המאוד קצרות במים הדי סוערים שאפה לאפס…), ראיתי אותו שוב על האופניים וזכיתי לראות אותו מסיים את התחרות. כשנתקלתי בו, אי שם באמצע העליה נאבק להגיע לפיסגה, זרקתי לעברו ״תמשיך לדווש, עוד קצת ואתה שם…״. הבחור הרים את הראש, חייך חיוך של אחד שכרגע חצה את קו הסיום במקום הראשון הכללי וזרק לי בחזרה ״רוצה להתערב מי יגיע למעלה ראשון…״. החבר'ה האלה גורמים לי גלי צמרמורת וגורמים לקשיים שלי להישמע כמו גיבוב של יללות תינוקיות. ההתכווצויות בשרירי הרגליים אותן אני חווה מידי פעם נראות פתאום כמו ברכה, יש התכווצות משמע יש רגליים, יכל להיות הרבה יותר גרוע…
באשר לקבוצה השניה, מלאכי הטנדם, כאן עסקינן בחבורה שלא מהעולם הזה. התופעה הזו נוסדה והחלה לצבור תאוצה לפני כשלושים שנה בזכותה של משפחת הוייט. למשפחת הוייט שגרה במסצ׳וסטס נולד תינוק בשם ריק. ריק אובחן כסובל משיתוק מוחין וצוות בית החולים המליץ למשפחה להעבירו ישירות למוסד סיעודי (או אם נצטט את הרופא המטפל ״מדובר בשק תפוחי אדמה שבמקרה גם נושם, למה לכם…״). המשפחה סרבה להשלים עם רוע הגזרה ולקחה את ריק הביתה. עברו מספר שנים והמשפחה, שהיתה משוכנעת שהאינטיליגנציה של ריק לא נפגעה, פנתה לאחת מהאוניברסיטאות בבוסטון וביקשה מאחת המעבדות לנסות ולבנות מתקן שיאפשר לריק לתקשר עם הסביבה. המעבדה עמדה במשימה וריק החל לתקשר ולשוחח עם הסובבים אותו (תוך הפגנת רמת IQ גבוהה מהממוצע, לא רע עבור שק תפוחי אדמה…). אחת מהבקשות הראשונות של ריק היתה להשתתף במירוץ צדקה של 8 קילומטר שנערך בעיר… דיק הוייט, אביו של ריק, הרים את הכפפה, התאמן לתחרות (לראשונה בחייו), ודחף את ריק על כיסא גלגלים לאורכו של המסלול. השניים סיימו את התחרות מקום אחד לפני האחרון, ריק היה מאושר ואבא דיק הבין שמכאן כבר אין דרך חזרה. בשנת 1981 סיימו ריק ודיק את המרתון של בוסטון בפעם הראשונה (ללא מספר משתתף משום שהמארגנים לא ידעו איך לאכול את התופעה וסרבו לאפשר להם להירשם…). בשנת 1984 כבר סיים הזוג את בוסטון עם מספר משתתף ותוך פחות משלוש שעות… היה ברור שמכאן, הדרך היחידה לעלות מדרגה היא לעבור לטריאתלון ולהגדיל מרחקים. הוייט רכש סירת גומי קטנה, והחל להתאמן בשחיה תוך שהוא גורר את ריק בסירה מאחוריו. בשלב הבא, לקח אופניים והרכיב עלהן כיסא, שם את הילד בכיסא ויצא לאימוני רכיבה. לסיום הותקנה גם עגלת טרולי משודרגת, הילד בפנים, ואימוני הריצה יצאו לדרך. בתחרות הראשונה שמרו והאב והבן למשפחת הוייט על המסורת והגיעו במקום הלפני אחרון… בהמשך השתפרה הטכניקה והניסיון עשה את שלו. ריק ודיק סיימו את קונה ב 1989 (לאחר שסורבו שנתיים קודם לכן כי גם כאן, לא היה ברור למארגנים איך לאכול את התופעה). משם והלאה הדרך כבר היתה פתוחה, למשפחת הוייט כמו גם למלאכי טנדם אחרים, ריק ודיק הוייט הפכו למשתתפים קבועים בתחרויות איש ברזל ברחבי ארה״ב, ולסמל וסמן ימני לנחישות, קשיחות ואומץ שאין שני להם בספורט הסיבולת.
נבחרת הויט באליפות העולם בטריאתלון איש הברזל – קונה הוואי 1989
דיק הוייט עשה דבר נפלא עבור בנו. דיק הוייט גם עשה דבר נפלא עבור עצמו, מאיש כבד משקל שלא היה מסוגל לרוץ מטר ושהיה מועמד לניתוח מעקפים, הפך הוייט לאדם בריא אשר עד לאחרונה עדיין התחרה, עם בנו, בארועי איש ברזל. אבל יותר מכל, הוייט הפך למופת וסמל אחריו הולכים עשרות מלאכי טנדם בארה״ב ומחוצה לה. מדובר בהורים לילדים פגועים כמו גם במתנדבים שמחליטים שעבורם התחרות היא אמצעי ולא מטרה. רק על מנת לשים את הדברים בפרופורציות, טל ואני מתאמנים לאיש הברזל של אריזונה לאורך 44 שבועות כשהמטרה היא להגיע מוכנים, בריאים, ולסיים את התחרות. אנחנו אמורים להביא את עצמנו למצב בו נהייה מסוגלים לעבור מרחק מצטבר של כ- 225 ק״מ כשהכל בעצם מסתובב סביבנו, הכל חייב, אבל חייב, להיות נוח, להסתדר, לא ללחוץ, להתאים ולהיות טעים. אצל המלאכים לעומת זאת, המטרה יושבת בסירת הגומי, עוברת לנגרר מאחוריך ומשם לטרולי לפניך. לאורך 225 ק״מ המלאך חותר, מדווש ורץ עבור שני אנשים, דואג לשני אנשים ושם את נוחות ״הנוסע״ שלו הרבה לפני נוחיותו שלו. אין לי צל של מושג איך עושים את זה, איך שמים בצד את הכואב והלוחץ (ויש המון מזה), את בעיות התזונה, החום והקור, גם באימונים וגם בתחרות ומטפסים את האברסט הזה עבור שני אנשים. אומרים שאיש הברזל גורם לך להבין צניעות מהי, לקלוט דברים בפרופורציה, לקבל השראה. עם כל הכבוד לאיש הברזל, מלאכי הטנדם הם ההשראה שלי, 225 ק״מ אני אולי עוד אעבור אבל בקשר לכנפיים, נראה לי שזו כבר כותרת למסע אחר…
טל ויובל בז'רנו
מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא
רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
קישורים: טריאתלון, אופניים, איש ברזל, ישראמן, אני כאן בגלל אישתי חלק ראשון , אני כאן בגלל אישתי חלק שני, על אימונים ודברים אחרים
