אז זהו, חזרנו בשלום מאייווה, תחרות שמלכתחילה הראתה סימנים מבטיחים וגם קיימה, ובגדול! תזכורת קצרה, האימונים שלנו לקראת איש הברזל של אריזונה (20 לנובמבר 2011), עוברים דרך מספר תחרויות קצרות יותר בדרך (גם כהכנה לקראת הבאות וגם כדי שלא יהיה משעמם). אז לפני מספר שבועות השתתפנו בטריאתלון ניו יורק והתברר כי טל שחתה, רכבה ורצה די מהר ולראיה, מספר ימים לאחר התחרות, היא קיבלה הזמנה לאליפות ארה״ב לחובבים במרחק האולימפי, בדה מויין, אייווה (אליפות ה5i50). זה לא היה בתכנון, זה מאוד רחוק אבל מה, על הזדמנות כזו לא מוותרים, אז נסענו
מאת:יובל בז'רנו
יצאנו לדרך ביום חמישי (התחרות ביום ראשון), מסע של 1,750 קילומטר לכל כיוון. החלטנו לנהוג, בעיקר בגלל האלף טון ציוד של שנינו (כן, גם אני נרשמתי, לתחרות הפתוחה, כי אני לא נוסע עד לשם רק בשביל לצווח על טל מהקווים – מה גם שהיא לא מקבלת ברוח טובה צווחות מהקווים…).
את הדרך לאייווה אפשר לסכם פחות או יותר במילה אחת; תירס! בחיים שלי לא חלמתי שאפשר לנסוע יותר מאלף קילומטר ברציפות וכל מה שניתן לראות, מאופק עד אופק, זה תירס (ולפעמים קצת סוייה). הגענו לדה מויין ביום שישי בצהרים (אחרי 18 שעות של נהיגה, חניית לילה ובטן מלאה בשלל ג׳אנק פוד כמו שרק אמריקה יודעת לספק).
מעט רקע על הארוע: טריאטלון HyVee יצא לדרך ב 2007 ומיד זכה לחשיפה. הסיבה לכותרות הייתה פשוטה, סך הפרסים הכספיים בתחרות (אז והיום), היינו חסר תקדים בספורט שלנו. נותן החסות העיקרי של האירוע היא רשת סופרמרקטים גדולה (HyVee) שמקום מושבה באייווה. למארגנים היה ברור, כבר מהיום הראשון, כי הדרך היחידה למשוך משתתפים לתחרות הנערכת באמצע שום מקום היא באמצעות צ׳ופרים ופרסים כספיים משמעותיים. ולמה אני מתכוון במילה ״משמעותיים״?! לזה שבתחרות החובבים מחלקים מכוניות למקומות הראשונים ואילו בתחרות המקצוענים, סך הפרסים עומד על 1,000,000 דולר, עם 150,000 דולר למקומות הראשונים (בנות ובנים), ועוד 700,000 דולר שמתחלקים בין תשע הבנות ותשעת הבנים המסיימים בעשירייה הראשונה בכל מקצה.
האירוע עצמו התחלק השנה לשלושה חלקים: אליפות ארה״ב לחובבים אשר הוזנקה בשעה 6:45 בבוקר (כ- 350 משתתפות ומשתתפים, בניהם טל, שהוזמנו לתחרות בזכות תוצאה אותה קבעו באחת מתחרויות הסבב).התחרות הפתוחה, שקפצה למים בסביבות 8:00 בבוקר (ושאליה נרשם כותב שורות אלו). ותחרות המקצוענים (עם שמות כמו כריס מקורמיק, אנדי פוטס, גרג בנט, לורה בנט, בטי לוול, מירנדה קרפרי ועוד), לה נקדיש רשימה נפרדת.
אוקי, בחזרה אלינו, הגענו לדה מויין בשישי בצהרים ומיד להרשמה ולאקספו. כמו בכל תחרות גדולה, HyVee סוחבת איתה קרנבל שלם. אולם ההרשמה מוקף בעשרות דוכני מכירה של כל מה שאפשר לחלום עליו וקשור לטריאתלון. עברנו את תדריך החובה (מה אסור ומה יעשו לך אם לא תשחק לפי הכללים…), אספנו את תיק הצ׳ופרים, את המספרים, יצאנו לסיבוב קצר באקספו (כי בלי חולצה עם שם התחרות ותאריך לא נדע שהיינו פה…), וזהו, אנחנו רשמית בפנים.
תיק הצ׳ופרים
את הלילה בילינו אצל קרובי משפחה (כן, קרובי משפחה, באייווה…) וביום שבת יצאנו לשוטט, לעבור עם האוטו על מסלול האופניים, להכניס את האופניים לתחנת ההחלפה (יום לפני התחרות) ולהתרשם מהסביבה. סיבוב קצר הבהיר לנו שחוץ מהטריאתלון, לא מעניין את העיר הזאת כלום. כמחצית מהעיר נסגרה לתנועה, אלפי טריאתלטים מסתובבים בכל פינה והאזור כולו נראה כמו קרנבל אחד גדול.
להכניס את האופניים לתחנת ההחלפה (יום לפני התחרות)
מפה לשם נהייה ערב ואני כבר מעפעף לאט, זמן לארוחת פסטה שלפני והופה חרופה… אז זהו, שלא, יען כי כמו שאנחנו קמים מארוחת הערב, מחווירות פניה של רעייתי באופן מעורר דאגה. בדיקה קצרה מעלה כי מקור החיוורון נעוץ בעובדה ששכחנו פרט פעוט אך מהותי מעין כמוהו, לעבור בפדיקור ולמשוך את ציפורני הנסיכה בלק התואם לצבע כובע השחייה (במקרה הזה, כתום). התושייה אותה הראיתי בו במקום (״מה הסיפור? אני אשים לך לק״), זכתה למבט שהבהיר לי שעדיף שאשמור את התושייה שלי לשימוני שרשרת, כיוון הילוכים ותיקון תקרים. כך מצאנו את עצמנו, שני ישראלים, יושבים בסלון כלות וייטנאמי (היחיד שהיה פתוח בשבת בתשע בערב), כשטל מעבירה הנחיות לפדיקוריסט ואילו אני מביט בייאוש בשעון ורואה איך שנת הלילה שלי, הקצרה ממילא, מתקצרת עוד יותר.
זהו, אנחנו במלון, השעה 10:30, בעוד 5.5 שעות אנחנו שוב על הרגליים, יאללה לישון… אז זהו, ששוב לא. בדיקה אחרונה של תיקי התחרות מגלה (או יותר נכון מזכירה), שהפעם יש חידוש, לא עוד סימון גיל ומספר מתחרה על ידיים/רגליים בטוש שחור, אנחנו במאה ה 21 ומהיום אנו מחויבים להשתמש ב TriTat או במילים אחרות, קעקוע דמה שכולנו מכירים מילדנו (קעקוע נסיכה, קעקוע דרקון וכו'), ובמקרה שלנו, קעקוע מספרים. עכשיו, אני רוצה לראות כל אחד מכם, מנסה לסדר את המספר 1814 בקו ישר, בין הכתף למרפק ובין הברך לקרסול, 5 שעות לפני השכמה לתחרות, שם על זה מגבת רטובה (בלי שיזוז), מחכה 30 שניות ומוציא מזה קעקוע מסודר… אין מצב! קודם כל, שכחתי להוריד את כיסוי הצלופן, מה שהרס את סדרת המספרים הראשונה. אחר כך התברר כי מה שאולי נדבק לרגל החלקה של כריס או כריסי, לא מחזיק שנייה על הרגל השעירה של ביז׳ו, הלכה סדרת מספרים שנייה. טל נכנסה למקלחת בדיוק בזמן כדי להתיר לי את המגבת מהצוואר ולעזור לי לרדת מהאסלה… חצות וחצי ואני סופסוף במיטה, שני קעקועים (גיל ומספר), הוצלו והודבקו על ידי טל, את היתר רשמתי עם טוש שחור, זהו, אם לא טוב אז שיפסלו אותי בגין זווית וצורת המספר, לא אכפת לי יותר.
התברר כי מה שאולי נדבק לרגל החלקה של כריס או כריסי, לא מחזיק שנייה על הרגל השעירה של ביז׳ו
בוקר התחרות היה רוטיני, השכמה ב 4:00, אוטובוס לאזור ההחלפה ב 5:00, התארגנות קצרה וזהו, כל מה שנשאר זה לחכות לזריחה ולהזנקות. הארגון המופתי מההרשמה, האקספו והעיר המשיך אל תוך התחרות. 6:30 בבוקר, כולם עומדים, קפואים מקור (טמפרטורת בוקר של כ- 15 מעלות בשילוב רוח של כ 20 קמ״ש), וההמנון האמריקאי ברקע. 6:45 וההצגה מתחילה. מקצי האליפות יוצאים לדרך אחת לארבע דקות. טל קופצת למים ב- 7:15. יש לי זמן לעבור לנקודת היציאה מהמים ולראות אותה יוצאת שנייה במקצה, אחרי 25 דקות, תותחית על!
תותחית על!
זהו, אני חייב לחזור לאזור ההזנקה, 5 דקות ואני במים. השחייה מלאה מצופים ופניות, מרים את הראש לעיתים קרובות לוודא שאני בכיוון, חצי הדרך, אמצע האגם ואני שומע פעמונים, משרוקיות וצעקות עידוד, מרים את הראש טיפה יותר גבוה ורואה מאות אנשים, עומדים על הגשר הסמוך, בשעה 8:00 ביום ראשון ומעודדים את השחיינים… פניה נוספת שמאלה ואני ישר מול השמש, לא רואה כלום, מתביית על דמות ששוחה מעט לפניי ועוקב. זאת רק כדי לעקוף, כעבור מספר דקות ולגלות שזו בחורה שכנראה התעייפה וששוחה על הגב… 5 דקות עוברות וזהו, אני בחוץ ובדרך לאופניים. מסלול האופניים היה סביר, קצת גבעות, הרבה רוח והופ, אני בחזרה, שירותים (בגלל הקור…), נעליים, ג׳ל ויוצא לרוץ. המסלול מוביל אותנו לכיוון העיר. 5 ק״מ ראשונים עוברים ללא מאורעות מיוחדים. קילומטר 6 והקרנבל מתחיל. מוזיקה בקולי קולות ממערכת כריזה שמתחלפת בלהקות חיות. מהק״מ ה- 8, אלפי אנשים משני צידי המסלול ועידוד בלתי פוסק עד לקו הסיום. חצי הקילומטר האחרון עולה בקו אנכי כמעט לרחבת ה State Capitol, מקום מושבו של הסנאט המקומי (שמזכיר בצורתו שילוב של כנסיה יוונית ומסגד טורקי), מטפס על האדים האחרונים, מגיע לשטיח הכחול וזהו, תם ונשלם. מרים ראש ומחפש את טל שכמובן לא מאכזבת וממתינה לי מטר אחרי קו הסיום, עם חיוך גדול וחיבוק.
מגיע לשטיח הכחול וזהו, תם ונשלם….מחפש את טל…ממתינה לי מטר אחרי קו הסיום, עם חיוך גדול וחיבוק
איזור הסיום מאורגן אף הוא למופת, אוהלים עם אוכל, אוהלים עם מסג׳יסטים, ברכות מלאות במים וקרח למי שאוהבים אמבטיות קפואות בסוף תחרות ועוד… אוכלים משהו וזזים לכיוון היציאה, עוברים דרך לוח התוצאות, אני עוד לא שם אבל טל כן. מספר 7 בקבוצת הגיל, תותחית כבר אמרנו…
את הדרך חזרה הביתה עשינו בין ראשון בערב לשני בערב. את שעמום התירס גיוונו מעט הגשמים והפקקים אבל כלום לא קלקל לנו את החוויה. זכינו להתחרות ב"קונה" של המרחק האולימפי. יום אחרי ואנחנו מקלפים את המספרים מהאופניים, יום מנוחה אחד לפנינו וזהו. חוזרים לשגרת המסלול העיקרי, אריזונה (ולא, לא שכחתי, דיווח מתחרות המקצוענים, המשך יבוא).
טל ויובל בז'רנו
מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא
רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
קישורים: טריאתלון, אופניים, איש ברזל, ישראמן, אני כאן בגלל אישתי חלק ראשון
