ואז באה הידיעה הזו, האגרוף לבטן הרכה. ואיתם ההפנמה שאנחנו בעצם פותחים כאן קו אשראי ללא הגבלה. הנה, קחו את הילד ותעשו איתו ככל העולה על רוחכם, יחיה או ימות
מאת:יובל בז'רנו
הרשימה שלמטה היא תולדה של תערובת נפיצה: תסכול וסערת רגשות. כתבתי אותה אתמול בלילה, אין בינה לבין הרשימות האחרות שום קשר. חיכיתי את הלילה, לראות אם זה יעשה הבדל. זה לא. אינני מתיימר לשנות מציאות, אינני מתיימר להיות בקיא בפרטים, זו רשימה פרטית אותה בחרתי לחלוק עם מי שיבחר לקרוא.
***
רק אתמול עלה הנושא לשיחה. אמריקה, ישראל, מתי הגענו, מתי חוזרים, וכמו בכל הפעמים הקודמות, איתי סגר את הצד שלו בשיחה במשפט הרגיל, "אתם תעשו מה שאתם רוצים, אני הולך לצבא, יש לכם שלוש שנים…".
ואז מגיע יום שני, ואני פותח לשנייה את Ynet, להתעדכן במה שקורה, והכותרת קופצת עליי מתוך המסך, דביר מור, טוראי, שלדג, טירונות, חיידק, חום גבוה, מת…!
בולע רוק וממשיך לקרוא. רוכב אופניים מצטיין, היה יכול להעביר שלוש שנים כספורטאי מצטיין, בחר אחרת, שנת שרות בניצנים, התנדב לשלדג, חיידק, חום גבוה, מת…!
יורד הלאה בשורות, מרגיש איך הגוש בגרון מתערבב לו עם הבחילה שמתחת, שלושה ימים, לא פונה, אבא קיבל טלפון, הגיע לקחת, בית חולים, חיידק, חום גבוה, מת…!
חולפות להן שעתיים, דובר צה"ל מגיב, מביעים צער עמוק, ועדת בדיקה, מסקנות ראשוניות, מפקד חיל רפואה, נציגי חיל האוויר, לא, לא מדובר בתאונת אימונים, החייל התלונן רק ביום שישי, פונה ביום שבת, חיידק, חום גבוה, מת…!
אני מתבונן במסך המחשב, לא יודע מה לחשוב קודם, שלושה ימים (או אולי יומיים) לקח לאבחן ולפנות לבית החולים, פחות משעתיים כדי לכנס את כל העולם ואשתו, לשבת, לדון, להסיק ולהחליט, זו לא תאונת אימונים, זה לא אנחנו, זה החיידק… זה הוא שיצר את כל הבלגן, זה הוא שגרם לחום הגבוה, החיידק אשם, דביר מת.
יש לי שלושה ילדים. שלושתם גדלים בבית בו גם אמא וגם אבא שרתו בצבא, במילואים. שלושתם יודעים שלא ממש משנה, אמריקה או לא אמריקה, יבוא היום בו כל אחד מהם, בתורו, יגיע לבקו"ם, יתגייס לצה"ל, ויעשה כמיטב יכולתו למען המדינה. אין ציניות, אין סרקזם, יש הבנה שזה מה שיקרה וככה צריך שיקרה. ואבא ואמא, כמו כל אבא ואמא ישראלים, יבלו שלוש שנים (או יותר) בלילות של שינה טרופה, בדאגה שתתחיל בבקו"ם וכולנו מקווים שגם תסתיים בבקו"ם. וכולנו יודעים, אין ולא תהיה תעודת ביטוח: כולם מתחילים בבקו"ם, חלק מסיימים במקום אחר, זו דרכה של ארץ ישראל.
ואז באה הידיעה הזו, האגרוף לבטן הרכה. זה לא שאין תעודת ביטוח, את זה ידענו ביום שנולד מי מהם, זה שאנחנו בעצם פותחים כאן קו אשראי, ללא הגבלה, ללא ערבים. הנה, קחו את הילד ותעשו איתו ככל העולה על רוחכם, יחיה או ימות, בקו האש או מחיידק, בטנק האחרון בין האויב לבין לב המדינה או באוהל, קודח מחום ובלי שאיש טורח לברר, לאבחן ולטפל. לא משנה מה, לא משנה למה, סיבות ונסיבות, מוצדק יותר או פחות, נתנו לכם אשראי בלתי מוגבל ואתם מימשתם אותו, עד תום.
מה לכל הרוחות זה משנה, יומיים או שלושה, חיידק כזה או אחר, יחידה מובחרת או לא, בשטח או בבסיס, את מי זה מעניין. אומרים שהילדים הללו לא מתלוננים, יעדיפו לקרוס ולאבד את ההכרה לפני שיאמרו מילה, או במילים אחרות, זו בכלל אשמתם… אז זהו, שלא, זו לא אשמתם. צבא שיודע ליהנות מהמוטיבציה האין סופית, מהרצון לתרום ומחוסר הרצון להתלונן צריך גם לדעת לנתח ולהבין את צידו השני של אותו המטבע. הילדים הללו בסיכון ועלינו החובה לפתח את הנוהל והמנגנון שישמור, שיבטיח, שדברים כאלו לא יקרו.
ושאף אחד לא יגיד לי שזה בלתי אפשרי. זה ועוד איך אפשרי, מערכת שיודעת להגיע לכור בעיראק, לאבו ג'יהאד בטוניס, לערבות סודן, ולאוזן של יחיא עיאש, כדאי גם שתדע לשמור על הנכס היקר ביותר שלה. ושאף אחד לא יגיד לי שזה פותח פתח, שיהיו כאלו שינסו לנצל את המערכת, כי גם אם זה נכון, למנצל המערכת לא צריך להזמין מצבה ואת התחמן לא מבקרים עם עיניים נפוחות, זר פרחים ואבן להשאיר רגע לפני שעוזבים. המערכת יכולה להרשות לעצמה אלפי תחמנים, המערכת לא יכולה להרשות לעצמה דביר מור אחד.
אז אני הולך להראות לאיתי שלי את הכתבה על דביר, ואני הולך להפיל עליו את התיק הזה, את מה זה יעשה לאמא שלו ולי אם יקרה לו משהו. אני יודע, זה לא פייר, לא צריך להעמיס על הילד את המשקל הזה, את המועקה של ההורים, אבל איזו ברירה כבר יש לי, לצבא הוא הרי ילך, להתנדב הוא הרי יתנדב, וכמו שראינו היום באופן הכי חותך וכואב, לצבא אין פתרון. אז לפחות שיישב לילד שם באחורה של הראש שכאשר אפשר, כשההיגיון אומר שמה שהולך לקרות הוא שגוי, חמור ובלתי הפיך, שיעצור רגע, שיחשוב, שייתן לנו את הסיכוי לעזור לו או למי מחבריו.
"אני הולך להראות לאיתי שלי את הכתבה על דביר, ואני הולך להפיל עליו את התיק הזה"
משפחת מור היקרה, תנחומים על האסון הנורא שפקד אתכם, ברור כי מילים לא ינחמו, ברור כי דבר לא ישיב אליכם את דביר, מי ייתן ולא תדעו עוד צער.
טל, יובל, איתי, שחר ועומר בז׳רנו.
טל ויובל בז'רנו
רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
