את הפוסט שלמטה כתבתי ביום שבת וביום ראשון האחרון. אלו שכבר מכירים אותנו יודעים שהבית אצלנו מחולק לשלוש קטגוריות: השחיינים, הרצים, והשחיינים והרצים שגם רוכבים. עומר הקטנה היא הסמן הימני של השחיינים בבית. בת שמונה, התחילה לשחות ברצינות לפני כשנה, ומריצה זמנים שמעמידים אותה בשורה אחת עם הבנות הכי מהירות במחוז
מאת:יובל בז'רנו, צילומים: טל בז'רנו
ביום שבת וראשון נערכה אליפות המועדונים של מה שקוראים ״משולש המדינות״ (מרילנד, וירג׳ניה, וושינגטון די. סי.), לחורף 2012-2013. המועדון של עומר משתתף, עומר משתתפת, החלטתי שבמקום לשחזר אני כותב תוך כדי, להלן רשמיי.
יום שבת
8:15 – עומר עמוק לתוך החימום, חצי שעה לפני הורדתי אותה ואת טל בכניסה לברכה והלכתי לחפש חנייה. יש כאן מיליון ילדים ושני מליון הורים, כולם מסתובבים עם הדפים הצהובים של סדר המשחים ומנסים לבדוק מי שוחה מתי. אני מסתכל על עומר שוחה בחימום, הזינוק שלה זוועתי, החתירה שלה לעומת זאת מדהימה, מדביקה את הפער שגרמה לעצמה בזינוק עד לקו אמצע הברכה ומאטה את הקצב על הרגליים של השחיינית שלפניה. המאמנים מתזמנים את היציאות ועומר יוצאת לדרך פעם אחר פעם, חתירה, חזה, גב, פרפר. אפרופו פרפר, הפרפרים אצלי בבטן חוגגים.
חימום באור ראשון
9:15 – החימום הסתיים, העסק יפתח עם 50×4 מטר שליחים. לא יודע אם עומר שוחה או לא, היא מהירה אבל היא לא היחידה… אוקי, מסתבר שהקבוצה של עומר מעמידה שלוש קבוצות לשליחים ושעומר בפנים. כל הרביעיות של המועדון של עומר שוחות במקצה המהיר מתוך ארבעה משחי השליחים שמזנקים למים (יש פה משהו כמו 20 מועדוני שחיה וכמה מאות שחיינים). אני עוקב אחרי הרביעייה של עומר שעומדת ומחכה לתורה. ארבע ילדות בנות שמונה שעומדות ומקשקשות על איזו שטות בתנועות ידיים קופצניות. שתי דקות לזינוק והקשקשת מפסיקה, הוראות אחרונות מהמאמן הג׳ינג׳י, עומר תשחה בעוגן, אחרונה במים.
השקט שלפני הסערה
9:20 – זינוק, הרביעיה של עומר סוגרת שלישית בהחלפה הראשונה, יורדת לחמש בשנייה ולשש בשלישית. עומר מזנקת אחרונה ברביעיה, סוגרת מעט פערים ומצליחה לשפר מקום אחד ולסגור במקום חמישי הכולל. הבנות, שעד לפני שנייה שחו בטירוף וצרחו צרחות עידוד עוברות תוך שניות חזרה למצב קשקשת, ממשיכות את השיחה שלפני כאילו אף פעם לא הפסיקו.
10:10 – טל ואני על הטריבונה, עומר עומדת לזנק לחמישים מטר גב. הזינוק שלה נוראי כרגיל אבל הקצב ב-25 הראשונים לא רע. מגיעה לסיבוב, עומר שחיינית מצויינת אבל קואורדינציה זה לא הצד החזק שלה וסיבובים, במיוחד הסיבוב בגב, מצריך קואורדינציה. עומר נכנסת לסיבוב ויוצאת על הבטן במקום על הגב, אני מרגיש איך נתקע לי גוש בגרון, יודע שאין מצב שלא קלטו אותה, אחד משופטי האמצע מרים יד והסיפור נגמר, עומר מסיימת את המשחה אבל שפת הגוף שלה במים מספרת את הסיפור בשבילה, היא נפסלה והיא יודעת…10:20 – טל חוזרת אחרי שהלכה לראות מה עם עומר, מספרת שהילדה בוכה כאילו אין מחר, לא מבינה איך הצליחה לפסול בגב אחרי שכל השבוע עבדו באימונים על היפוכים וסיבובים. הגוש אצלי בגרון הופך לערימה שלמה, לא יכול לסבול את המחשבה שהילדה עבדה כל כך קשה רק כדי להיפסל. טל לעומתי משתדלת לשמור על פרקטיות, יודעת שאין מקום לרחמים בשלב הזה, שצריך לגרום לעומר להתעשת ולהמשיך. טל חוזרת עם עומר על המנטרות, מזכירה לה שכולם פוסלים, גם איתי ושחר פוסלים, שצריך למחוק את המיקצה האחרון מהראש ולהמשיך הלאה, לעשות את הכי טוב שאפשר במקצה הבא. אני אומר לעצמי שמזל שטל מטפלת בזה ולא אני, לא בטוח שהייתי סוגר את זה בענייניות פרקטית כמו טל, יודע שהדבר האחרון שעומר צריכה עכשיו זה אותי על הראש, יש לה מספיק משלה.
משוב מאמן
10:30 – אני חזרה בכיסא שלי, המקצה הבא הוא מאה מעורב אישי. זה יקרה בעוד כשעה וחצי במקרה הטוב. התחרויות האילו הן יום ארוך, היום הראשון של התחרות כולל 25 אירועים בסגנונות השונים. בכל אירוע יש בערך 15 מקצים. חישוב קצר מראה משהו כמו 225 מקצים ביום. כשהילדה שלך שוחה בשלושה מתוכם אז כדאי שתמצא דרך להעביר את הזמן בין לבין. ההורים הוותיקים שסביבי כבר מכירים את התרגולת, מגיעים עם כיסא מתקפל, מחשב נייד, רשימות, ספר, משלימים עבודה, אימיילים, קריאה… ההורים החדשים לעומתם עומדים, סובלים בשקט, מזיעים בתוך הלבוש איתו הגיעו מהחוץ הקפוא, בלי להבין שגם כאן לבוש בשכבות זה שם המשחק וחולצה קצרה ודקה היא חובה בתוך ענני הכלור החמים שעולים מהבריכה.
12:15 – עומר מחכה למקצה הבא, מכונסת בתוך עצמה, במין קונטרסט לאווירת החגיגה מהבוקר. העיניים שלנו מתחברות, ״אל תחשבי יותר מדי, פשוט תשחי כמו שאת יודעת״, אני אומר לה בתנועות ומילים. הילדה מהנהנת בראש וחוזרת לקונכייה שלה.
12:17 – עומר מזנקת ל-100 מעורב אישי ומהשנייה הראשונה רואים שהילדה בשליחות, מעולם לא ראיתי את הילדה שוחה פרפר כמו עכשיו, היא פשוט טסה בשביל מספר אחד. מטר מהקיר עומר עושה תנועה כפולה, לוודא ששתי הידיים נוגעות בקיר, אני מחייך, הפסילה עשתה לה שריטה, היא נזהרת… הילדה עוברת לגב, הסגנון לא משהו, המהירות כן, רואים שהיא שוחה מהבטן, לא חושבת. מגיעה שוב לקיר, שוב תנועה מהוססת, מחפשת לנגוע חוקי, שלא יפסלו, היפוך והילדה בחזה, אני מרים ראש, עומר שלישית וסוגרת על המובילות, הראש עולה ויורד כמו בוכנה קטנה ועצבנית, הלב שלי דופק כמו בוכנה עצבנית…
בדרך
מגיעה לסיבוב האחרון, שתי ידיים נוגעות, סיבוב והיא מתחילה לחתור הביתה. אני מרים ראש שוב, עומר כבר שניה וסוגרת, ארבעת המאמנים של הקבוצה שלה משתוללים על הדופן וצורחים לה להמשיך לדחוף, אני מרגיש איך הלב שלי קופץ מהחזה בעוד שנייה, כל תנועה של עומר סוגרת את הפער, ארבעה מטר לסוף היא מדביקה את המובילה, שלוש, שתיים, אחת, יד נשלחת ואני ושאר המאמנים באוויר, היא נגעה ראשונה.
ראשונה לגעת בקיר
12:19 – אני יושב תשוש על הטריבונה, כאילו אני סיימתי עכשיו מאה מטר מעורב אישי, 1:45 דקות של עומר במים לקחו ממני את מה ששלושים מייל במרוץ שביל הסנקה לא הצליחו לקחת ממני שבוע קודם. אני מרגיש איך הלב שלי מתרחב, גם בגלל שהילדה ניצחה אבל בעיקר בגלל שהיא ידעה לחזור ממשחה רע, ממקום לא טוב, להתאפס ולזנק למקצה הבא ממקום אחר. ילדה בת שמונה יכולה ללמד בני עשרים ושמונה ניהול משברים והרמת מחיצות…
החיוך שאחרי
יום ראשון
7:45 – הגענו לבריכה לפני 5 דקות, עומר נתנה לי חיבוק קצר ולא מחייב והלכה להתלבש ולקפוץ לחימום. אני על הטריבונה. טל עדיין לא פה, לוקחת את שחר לאימון השחיה שלה ותגיע אחרי. משהו כמו 120 ילדים במים, שוחים בטור, ומספר דומה של ילדים מחוץ למים, מחכים לתורם לקפוץ לחימום, כולם בני שבע ושמונה, כולם אחרי עונת חורף של ללכת לבריכה כשבחוץ שלג ורוח ומינוס עשר ביום חם, הלוואי על כמה מבוגרים שאני מכיר מה שיש לילדים האלה…
10:00 – עומר עומדת לקפוץ למקצה הראשון שלה להיום, 50 חתירה. אין לה סיכוי לנצח, המטרה היא לשבור את מחסום הארבעים שניות. העיניים שלנו נפגשות, חיוך קצר ועצבני, ״לא לחשוב, לשחות…״, אני אומר לה במבטים, ״אני יודעת״, עונות לי העיניים בצבע שמיים. עומר בגיל שבו המאמנים שמים דגש עצום על לשחות נכון, לחשוב על כל תנועה וזווית, לוודא שאלף תנועות באימון, חמשת אלפים בשבוע, עשרים אלף בחודש, לא יקבעו תנועה שגוייה שיהיה מאוד קשה לתקן בהמשך. המושג ״תנועה מושלמת״, חוזר על עצמו מאה פעמים באימון ולמהירות בשלב הזה אין יותר מדי משמעות. הקטע עם הגישה הזו הוא שכשמגיע תחרות המיקום שלך לא יהיה משהו. את פירות התנועה המושלמת הילדים קוצרים שנה ושנתיים ושלוש מאוחר יותר. מצד שני, בלי הישג כזה או אחר בתחרות הדרייב להמשיך בעבודת האימונים הסיזיפית ילך ויעלם. ילדה בת שמונה צריכה ללכת הביתה עם משהו, כובע של זוכה במקצה, חולצה של זוכה במשחה, שיפור זמן, איזה שהוא הישג שיגרום לה לקום מהספה מול הטלוויזיה וללכת לשחות בין קילומטר לשניים ארבע פעמים בשבוע.
10:02 – עומר מזנקת, שוחה בלי לחשוב, חופרת במים, סוגרת את המקצה במקום חמישי עם 39.4, ירדה מהארבעים שניות… אני מאושר, יש לי תחמושת לפעם הבאה בה עומר תחליט שעדיף האנה מונטנה על אימון, שמישהו אחר ידאג לתנועה המושלמת, כל אחד והתפקיד שלו…
1:00 – אנחנו אחרי 50 חתירה, 25 גב, 100 חתירה, סופגנייה אחת ושתי חתיכות פיצה. טל, עומר ואני באוטו בדרך הביתה. הילדה גמורה, ה-100 חתירה בסוף היום השני לתחרות היה הדבר האחרון שעוד נשאר לרבע עוף הזו לתת. בסך הכל יומיים לא רעים, מקום ראשון אחד, PR אחד והכי חשוב, התרוממות אחת מהקרשים…
המשך יבוא,
טל ויובל
21.3.2013
טל ויובל בז'רנו – מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
