העיקרון פשוט: המתחרים צריכים לאכול בוריטו הכי מהר שהם יכולים, להראות לשופט שהפה נקי, ולצאת לריצה של מייל אחד
מאת:יובל בז'רנו, צילומים: טל בז'רנו
"יאללה איתי, זוז כבר". יום שבת, תשע וחצי בבוקר, אני עומד בצד מסלול הריצה של בית הספר, קופא מקור, ומסתכל על איתי. הילד מסיים את הסיבוב השלישי מתוך ארבעה, כל איבר, כל תנועה, מעידים על כך שהוא סובל. צעדי הריצה הקלים, הארוכים, התחלפו בצעד קצר ומהיר, הפנים שבדרך כלל לא מגלות כל סימן או רגש מתעוותות מתערובת הבחילה והמאמץ. "תעצור בצד, תקיא ותמשיך", אני צועק אל הילד כשהוא מתקרב לכיווני. הילד מרים מבט, מחייך לשנייה ופולט "נראה לך שאני מקיא את הבוריטו, נראה לך…".
שעתיים לפני כן עוד היינו כולנו במיטות. יום שבת, עם משהו כמו שתי מעלות בחוץ בשיא היום ורוח של ארבעים קילומטר בשעה, מיתרגם אצל כל בני ביתנו לשינה עד מאוחר, מעבר מהספה לכורסה ואכילה בלתי נשלטת של כל מה שזז. אז מה נשתנה תשאלו, מה גרם לכולנו לקום, להתעטף בארבע שכבות ביגוד ולצאת אל הקיפאון? "בוריטו מייל", זה מה שקרה. איתי הקטן, עם עוד משהו כמו מאתיים אתלטים מבתי הספר של המחוז, הולכים על השילוב של מעשים טובים ואתלטיקה, ואם הוא שם, אז גם אנחנו נתכבד ונגיע. ואיתי מוחה נמרצות, לא רוצה שנבוא, לא רוצה פדיחות, אבל מי שואל אותו בכלל, אליפות מרילנד או מרוץ הבוריטו, אנחנו שם.
מעט רקע וצבע לפני שממשיכים. הבוריטו מייל היא תחרות שנערכת פעם בשנה באזור מגורנו. היא מאורגנת על ידי ילדי קבוצת הקרוס קאונטרי של בית הספר של איתי, כאשר האירוע כולו ממוקד במטרה אחת ויחידה: איסוף כספים לטובת האגודה למלחמה בסרטני הלוקמיה והלימפומה. ואיך בחרו ילדי הקבוצה לגייס את הכספים? באמצעות השילוב המבטיח בין כשרון הריצה שלהם לבין רוח שטות בכמות ובאיכות שרק קבוצת הגיל של 14-18 יכולה להכיל.
וכך, במהלך שש השנים האחרונות, מתקיימת לה בכל חודש פברואר תחרות שהעיקרון שמאחוריה פשוט: כל מתחרה ומתחרה מקבלים בוריטו (שזה הגרסה המקסיקאית ללאפה שלנו), שמכיל בתוכו תערובת של אורז, שעועית, סלסה, בשר, אבוקדו, תירס וירקות, במשקל כולל של כחצי קילו. כל המתחרים במקצה (ויש כמה מקצים, פירוט בהמשך) עומדים ליד שולחן, על קו הזינוק, ומחכים להזנקה. כשכולם מוכנים, מזניק השופט את המקצה, המתחרים צריכים לבלוס ולבלוע את הבוריטו הכי מהר שהם יכולים, לפתוח פה גדול ולהראות לשופט שהכל נאכל ונבלע, ולצאת לריצה של מייל אחד, ארבעה סיבובים סביב מסלול האתלטיקה בבית הספר.
במקצים האחרים המרחק משתנה אבל העיקרון זהה. ישנו המקצה "למתקדמים", אלו שאוכלים בוריטו, רצים מייל, אוכלים עוד אחד ורצים עוד מייל. ישנו מקצה השליחים, 800X4, שבו הרץ הראשון אוכל בוריטו ויוצא לדרך כשהוא מחזיק ביד בוריטו נוסף, על תקן המקל, הבוריטו עובר מהרץ הראשון לשני, הרץ השני אוכל את הבוריטו/מקל, לוקח חדש ליד ויוצא לדרך, וכך הלאה, עד הרץ הרביעי והאחרון (שפשוט אוכל את המקל האחרון ויוצא לשני הסיבובים האחרונים בידיים ריקות).
בקיצור, הגענו למגרש האתלטיקה על הבוקר, המקצים היו אמורים להתחיל בתשע, מה שאומר שאנחנו מגיעים בסביבות שמונה כדי להירשם, לשלם (כאמור, כל ההכנסות קודש למלחמה בסרטן), לעמוד בתור לבוריטו (אפשר לבחור, יש עוף ויש בקר), לעשות חימום (כן, חימום – לפני ריצת בוריטו – משמעת זה משמעת וסדר זה סדר), ולחכות לזינוק.
כאמור, מזג האוויר לא לטובתנו, קר והרוח חזקה, אני מסתובב כדי לא לקפוא ומתרשם עמוקות ממה שהילדים ארגנו. דוכן שמוכר חולצות עם הלוגו של המרוץ, דוכנים של מותגי ספורט שהילדים הצליחו לשכנע לממן את התחרות, תורים מסודרים להרשמה, לאיסוף הבוריטואים, הכל מתוקתק עד לפרט האחרון. אני שואל מסביב ומצליח להבין שמי שמנהל את העסק זה הקפטן של קבוצת הקרוס קאונטרי, שהוא גם תלמיד שנה אחרונה בבית הספר (או במילים אחרות, ילד בן 17). הנוהל הוא שכל חברי הקבוצה שותפים למאמץ ושבהזדמנות זו, הילד שבשנה הבאה יהיה הקפטן של הקבוצה עושה חפיפה על כל פרטי האירוע, כדי שיוכל לארגן את האירוע של השנה הבאה.
יורדים למסלול, התארגנות אחרונה והכרוז קורא למקצה הראשון. הילדים נעמדים בשורה ליד שולחן ארוך, הנחיות אחרונות והמקצה מוזנק. כבר בהתחלה אני רואה שאיתי בצרות, דרדס במשקל של משהו כמו 50 ק"ג מנסה לדחוף במורד הגרון בוריטו של חצי קילו. הילדים האחרים נראים מעט יותר טוב אבל גם אצלם העסק לא הולך חלק – גיהוקים, שיהוקים ושאר מיני קולות ועוויתות נשמעים ונראים מכל עבר. הקהל (כולל כל משפחת בז'רנו לדורותיה), נקרע מצחוק, הילדים בשלב בו הבושה עפה דרך החלון וכל האמצעים כשרים, מפוררים את הבוריטו, חותכים את הבוריטו, מכניסים לפה, לועסים, מוציאים ומכניסים שוב, הכל כשר, רק להכניס איכשהו את הדבר הזה לפה, לבלוע ולסיים.
הילדים הראשונים שמסיימים את שלב האכילה לוקחים שלוק מים אחרון, עוברים אצל השופט, פותחים פה, סוגרים פה ויוצאים לדרך. איתי נמצא איפשהו באמצע הלאפה, העניים שלו דומעות, האף נוזל, אבל הילד לא מוותר. עוד ביס, ואחר כך עוד אחד, שלוק של מים, לוקח אוויר וממשיך לדחוף את התערובת במורד הגרון. חמש דקות עוברות מאז שהילד הראשון סיים לאכול ויצא לדרך, ואיתי מגיע סופסוף לביס האחרון, עובר דרך השופט, מקבל אישור ויוצא לדרך. אני עוקב אחרי איתי ואחרי שאר הילדים. המסלול נראה כמו שדה קרב, הילדים רצים בכבדות, מדי פעם מישהו עוצר, פולט החוצה מה שפולט (אורז, שעועית, תירס, מה שעולה קודם), וממשיך לרוץ. הילד הראשון מסיים את הריצה במשהו כמו 8:15 דקות, תוצאה מדהימה למייל עם בוריטו בבטן. איתי מסיים אחרי משהוא כמו 11:00 דקות – בילה חמש וחצי דקות באכילה ועוד חמש וחצי על המסלול ואפילו לא עצר להקיא, לא רע…
האירוע מגיע לסיומו ואנחנו בדרך הביתה. הגענו בשתי מכוניות, אני שולח את איתי לנסוע הביתה עם טל, שיקיא אצלה באוטו. היא לא נופלת למלכודת, שולחת אותו בחזרה אליי, הילד יושב על ידי, כולו בצבע ירוק, עם חלון פתוח וראש בחוץ כל הדרך הביתה. עוצרים ברמזור, טל והבנות באוטו על יד פותחות חלון, הן רוקדות באוטו, רוצות שאיתי ישמע את השיר שהן מקדישות לו, קלי קלרקסון, "מה שלא הורג אותך מחשל אותך…". הילד מחייך חיוך ירוק, היה שווה…
Kelly Clarkson – Stronger
נתראה בעוד שבועיים,
טל ויובל
8.3.2012
טל ויובל בז'רנו – מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא.רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
