שעה עמדתי בפקקים בדרך לברונקס (ניו יורק), מצאתי את המקום, מצאתי חנייה, אבל איפה לכל הרוחות הקבוצה…
מאת:יובל בז'רנו, צילומים: טל בז'רנו
הטקס הזה, שחוזר על עצמו בכל שבת במהלך השבועות האחרונים, מתרחש לו במקומות שונים ומשונים בחוף המזרחי של ארה״ב. פעם אנחנו בפנסילווניה, פעם במרילנד, פעם בווירג׳יניה, פעם בניו יורק, תחרויות הזמנה של נבחרת הקרוס קאונטרי של בית הספר של איתי. הנוהל הוא שאני שם את הילד בבית הספר בשעה 5:30 בבוקר, הוא נוסע באוטובוס עם הקבוצה, אנחנו יוצאים מהבית שעה או שעתיים מאוחר יותר, מגיעים, רואים את הילד רץ, וחוזרים הביתה. הקטע הוא שבכל תחרות שכזו משתתפות קבוצות ממשהו כמו חמישים בתי ספר ומשהו כמו אלף אתלטים, לך תמצא את עשרים הרצים (עשר בנות, עשרה בנים), שמייצגים את תיכון וולטר ג׳ונסון בתוך הבלגן הזה.
הקבוצה לפני זינוק במרילנד
כמה דקות מתח, מלוות במבטי שיטנה מצידה של טל (״אמרתי לך שצריך לצאת יותר מוקדם…״), והבן האובד מאותר, סגור לו בתוך עצמו, מהנהן קלות בקטע של ״ראיתי שאתם פה״, וחוזר חזרה לקונכיה שלפני ההזנקה. ימים לא קלים עברו על הילד, משהו כמו עשרה ימים לפני תחילת העונה התחילה ירך שמאל שלו לדבר אידיש, בשבוע עבר וחוסר האיזון שגרמה הירך השמאלית הוביל לפציעה חמורה יותר בירך ימין. יומיים מאוחר יותר הגענו למרפאה של דוקטור ראפו (אורטופד הבית…), שאיבחן ונתן שתי אפשרויות. השמרנית, או במילים אחרות, כדורים אנטי דלקתיים, מנוחה, פיזיוטרפיה ולמעשה מחיקת עונת קרוס קאונטרי 2012 והמתנה לדצמבר ולפתיחת עונת האולמות הסגורים. האגרסיבית, או במילים אחרות, זריקת סטרואידים לירך, יום מנוחה, פיזיוטרפיה ואימונים במקביל וחזרה לתחרויות תוך שבועיים שלושה. נתתי לילד להחליט באיזה דרך לבחור, הוא אפילו לא מיצמץ, ״זריקה, תגיד לו שאתה מסכים שיתן לי זריקה, אני לא מוחק את העונה…״.
מתחת לשק של קרח
עשרה שבועות עברו מאז הביקור אצל ראפו. לא בטוח שאם איתי היה יודע מה שמחכה לו במהלך השבועות הללו, הוא עדיין היה הולך על הזריקה. שלושת השבועות בהם האימונים התחילו ונגמרו בריצה במים, עבודה עם גומיות ועבודה על האליפטיקל, והשבועות שאחרי, שהתבטאו בחזרה הכואבת והמאוד הדרגתית לסרגל אימונים ומאמצים סביר, באו גם לידי ביטוי ביכולות הריצה, בביטחון העצמי ובמצב הרוח. הילד, שנבחר לאתלט השנה במחוז לגילו לעונת 2011-2012 (בריצות למרחק בינוני), מצא את עצמו פתאום נלחם לסיים תחרות כשהוא בין המקומות עשרים ושלושים. כל מסלול, שכלל שיפועים וטיפוסים, נגמר בצליעה לאוטו ובשכיבה דכאונית על הספה בבית מתחת לשק של קרח. כל מסלול, שטוח יחסית, נגמר בפנים מושפלות, עיניים לחות ומבריקות ומשפט נוסח ״אני לא מצליח לדחוף, הראש אומר לי שזה הזמן אבל הרגליים לא זזות, לא מצליח לדחוף…״. תקופת ההחלמה והחזרה לשיגרה היוותה עבור איתי מן תערובת של מבחן אישיות ומציאות. בין הצורך להתמודד עם הכאב מחד ותחושת הכישלון מאידך, לבין ההכרה שכישרון זה לא הכל, שמוכשרים כמוהו יש עוד כמה בקבוצה, ושעבודה קשה עושה את ההבדל, הילד מצא את עצמו חוזר ונופל לקרשים בתדירות של שלוש עד חמש פעמים בשבוע. אימון לא מוצלח, מפגש בתי ספר לא טוב, או תחרות הזמנה שהסתיימה במקום לא מחמיא, בתוספת מינון כזה או אחר של הורמון מתבגרים מצוי, היוו תערובת נפיצה.
גם עבורי ועבור טל היתה האפיזודה הזו לא פשוטה. לשנינו
היה קשה לראות את איתי נופל וקם ונופל שוב. שנינו ניסינו לתרום לו מנסיוננו בהתמודדות עם פציעות וביחס לסבלנות הנדרשת במהלך השיקום. שנינו הסברנו לו שפציעה זה לא שאלה של אם אלא שאלה של מתי, שהדרך בה יתמודד תגדיר אותו כאתלט.
גם עבורי ועבור טל היתה האפיזודה הזו לא פשוטה. לשנינו
היה קשה לראות את איתי נופל וקם ונופל שוב. שנינו ניסינו לתרום לו מנסיוננו בהתמודדות עם פציעות וביחס לסבלנות הנדרשת במהלך השיקום. שנינו הסברנו לו שפציעה זה לא שאלה של אם אלא שאלה של מתי, שהדרך בה יתמודד תגדיר אותו כאתלט.
הניעור של אמא
אבל טל היתה זאת שעשתה בסוף את ההבדל, ״תקשיב לי טוב״, אמרה לאיתי ערב אחד אחרי שהילד חזר עם פנים ארוכות מאימון לא מוצלח, ״אני לא יודעת מי אתה חושב שאתה וכמה אתה חושב שאתה מוכשר אבל יש לי מבזק בשבילך, גם סעיד אוויטה וגם הישם אל גרוז׳, שניהם קצת יותר מוכשרים ממך, קמים בבוקר והולכים להתאמן״. טל ניצלה את השתיקה שהשתררה בחדר והמשיכה, ״אם אתה חושב שאתה יכול להתאמן בנפחים של 50% משאר הקבוצה ולהשאר למעלה אז תשכח מזה, אתה מוכשר אבל לא עד כדי כך מוכשר, אין שקית עם הפתעות, אין קופסא עם מתנות, והכי חשוב, אין הנחות לבעלי ירך פצועה, אם אתה רוצה סימפטיה, קיבלת, אם אתה רוצה את אליפות המחוז בחזרה, תתחיל לעבוד…״
איתי היה המום. שניה אחר כך הוא מאוד כעס, לא הבין איך אמא שלו מדברת אליו ככה, אחרי הזריקה, הפיזיוטרפיה, האימונים והאכזבות, אחרי שהוא ממשיך במקום בו כל ילד אחר שהוא מכיר היה מוחק את העונה ויושב בבית. הוא נעלם לחדר שלו בטריקת דלת. יומיים מאוחר יותר ותחרות נוספת עומדת בפתח. כמו בכל יום של תחרות, אני שולח לאיתי סמס בשעות הבוקר, שואל איפה התחרות ובאיזו שעה. הילד עונה אחרי מספר דקות: ״זה בבית הספר של נידווד אבל אל תבוא, אני צריך לעשות את זה לבד…״. אני מרגיש כאילו מישהו שפך עלי דלי מים קרים, אין תחרות שאני מפספס והילד לא רוצה אותי בתחרות. אני מתקשר אל טל. ״תרגע״, היא אומרת לי: ״זה לא אישי, תן לו לעשות את זה בדרך שלו, תן לו להתמודד עם זה לבד״. אני על קוצים, יוצא להליכה מהירה אל תוך שעות הערב, כשאני חוזר טל מחכה לי, ״איתי התקשר אליך, הוא ירד מ 18:00 במסלול קשה, הוא רצה שתדע״. אני מרגיש איך הגוש מטפס לי במעלה הגרון.
20 שניות
חזרה לניו יורק. התחרות בברונקס מהווה את תחרות ההזמנה האחרונה של העונה, 75 בתי ספר ומשהו כמו חמשת אלפים ילדים וילדות מגילאי ארבע עשרה עד שמונה עשרה שעושים את המקסימום לקראת התחרויות במחוזות השונים של מדינות החוף המזרחי. זו גם אחת מההזדמנויות האחרונות של הילדים לשפר עמדה לקראת תחרויות המחוז. איתי יוצא לדרך במקצה של בני גילו, הילד מפוקס לגמרי, רואים שהוא על הדרך הנכונה, קו חצי הדרך והילד חולף על פני בפעם הראשונה, הוא עדיין בפיגור אבל אני רואה על הפנים ריכוז ונחישות, הבעה כזו שאומרת לי ״לא לדאוג, אני יודע איפה אני, אני יודע מה אני עושה…״. חצי קילומטר לסוף ואני רואה את איתי בפעם השניה, חוצה גשר, פונה ימינה ומתחיל לדהור לכיוון הסיום, הילד בעשיריה המובילה, איתי עמוק בזון, לא משאיר מקום לספק, עוקף עוד שני ילדים וסוגר עניין במקום השביעי מתוך משהו כמו מאתיים וחמישים ילדים במקצה. עכשיו רק נשאר לשבת ולחכות לתחרות של הבוגרים, איתי עדיין צריך שאחד מהם יעשה זמן פחות טוב ממנו כדי להכנס לאליפות המחוז בשביעיה הפותחת, זה לא קורה, איתי בפיגור של בערך עשרים שניות, הוא יצטרך לרוץ באליפות המחוז עם בני גילו ולנסות שוב, הוא לא יהיה בנבחרת הבוגרת.אני מתבונן בילד מהצד, בוחן את התגובה המתגבשת לנוכח המאמץ האדיר אותו השקיע בשבועות האחרונים והעובדה שזה הספיק למספר שמונה, שנכון לעכשיו הוא עדיין מחוץ לשביעיה המובילה, אני רואה הרבה שקט נפשי. אני שואל אותו מה קורה, ״לא קורה״, באה התשובה, ״יש מחוז בסוף שבוע, יש לי עוד הזדמנות, אני צריך לרוץ יותר מהר, אני אתן את מה שיש ונראה״. היום יום שני, ביום שבת הקרוב נהייה שוב בדרכים, אליפות המחוז. למחוק פער של עשרים שניות נראה לי כמעט בלתי אפשרי, אבל עבורי זה ממש לא משנה, אני יודע שאת התחרות האמיתית של סתיו 2012 איתי כבר ניצח…
המשך יבוא,
18.10.2012
טל ויובל בז'רנו – מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
